בית המשפט יכריע בקרוב בסוגיה מורכבת: האם ניצולי שואה נמצאים בסיכון מוגבר ללקות במחלת הסרטן? יעקב כפיר, ניצול שואה וחולה בלימפומה: המחלה קשורה לדברים שעברתי כילד

דן אבן, 1/5/2008

בגיל 61, לפני 12 שנים, חלה יעקב כפיר בסרטן הלימפומה, מחלה שעמה הוא מתמודד בקושי עד היום. בין סדרות הכימותרפיה שנאלץ לעבור במרוצת השנים, העריך כפיר כי הגידול הסרטני שהתפשט בגופו קשור בדרך כלשהי לשואה, שאותה שרד בילדותו. בהיותו אחד מניצולי השואה הפעילים במדינה, פתח כפיר לאחרונה במאבק כדי לקבל הכרה בסרטן כמחלה שפרצה בגופו בעקבות השואה.מוקי לנדמן, המתכנסת בבית משפט השלום בתל אביב. בדיון הציג מחקר שבוצע בארץ שתומך בטיעוניו.

משרד האוצר האמון על תשלום הפיצויים לניצולי שואה דחה את בקשתו. זאת למרות מחקר יוצא דופן שנערך בארץ בשיתוף חוקר סרטן בכיר ממשרד הבריאות, שמצא כי בקרב ניצולי שואה קיים עודף סיכון לחלות בסרטן. על סמך מחקרים דומים הכיר מחוז דיסלדורף שבגרמניה בסרטן כמחלה שפרצה אצל ניצולי מלחמת העולם השנייה, עקב חוויות קשות שעברו בילדותם. כפיר החליט להיאבק בהחלטת המדינה, ובחודש הבא יגיעו ממצאי המחקר לפתחו של בית המשפט, שיתבקש להכריע בסוגיה.

"אינני נאבק רק בשם עצמי, אלא בשם אלפי ניצולי שואה שחלו בסרטן, ויוכלו לקבל הכרה לקשר בין מחלתם הקשה לבין זוועות השואה שעברו בילדות", אומר כפיר. "אני מקווה שהמאבק יסתיים בניצחון הניצולים החולים".

כיום בגיל 73 כבר התרגל כפיר להתמודדות עם הסרטן, והוא עובר כימותרפיה והקרנות בבית החולים בילינסון. ברבות השנים היה לאחד הפעילים הבולטים במפעל הנצחת השואה ובטיפול בניצולים בישראל. בין היתר היה כפיר מייסד ונשיא של עמותת י"ש, המטפלת בילדים וביתומים ניצולי שואה, והוא משמש עד היום חבר בוועד המנהל של "עמך", המרכז הארצי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה ובני הדור השני.

כפיר גם הקים מועדון לניצולי שואה בפתח תקווה, שמטפל היום ב-200 ניצולים, ובעבר היה מנהל מוזיאון הלח"י ושירת כקצין בדרגת סגן אלוף. לאחר שפנייתו למשרד האוצר נדחתה, ערער על ההחלטה לוועדת העררים לחוק נכי רדיפות הנאצים בראשות השופט

הרעב לא עובר

המחקר נערך בארץ, מסקנותיו הסופיות התקבלו לאחרונה לפרסום בכתב עת מדעי, והוא מצא קשר סטטיסטי בין הסרטן לבין השואה. את המחקר ביצעו ד"ר נעמי וין-רביב מאוניברסיטת חיפה וד"ר מיכה ברחנא, מנהל המחלקה לרישום הסרטן במשרד הבריאות, ואותרה בו שכיחות גבוהה של סרטן אצל ניצולי שואה ילידי 1920 עד 1945, בהשוואה לקבוצת ביקורת של נבדקים בני אותו גיל, שעלו ארצה מאירופה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.פרופ' יוסף זהבי ועורכת הדין יהודית ארבל. "מדובר במחקר סטטיסטי אפידמיולוגי ולא מעבר לכך, שכן אין בדיקה פרטנית של קבוצת המחקר", פסקו חברי הוועדה. "במשך השנים ועם התקדמות המחקר הרפואי מצטבר חומר הקושר לפחות ברמת ההיתכנות בין פגיעות מסוימות הפורצות בגיל המבוגר לבין אירועי השואה, אך אי אפשר להסתפק במעט ומן המעט, לא באשר למחלות סרטן ולא באשר למחלות לב. בהיעדר מחקר של ממש שעליו אפשר לבסס קשר סיבתי, אין מנוס אלא לדחות את הערר", קבעה הוועדה.

כבר בתחילת הפעילות המחקרית הבחינו שני החוקרים ברמה גבוהה של סרטן בקרב ישראלים יהודים ילידי אירופה וילידי אמריקה, ובהם קבוצה גדולה שעברה את השואה בגטאות ובמחנות ההשמדה. לפי המסקנות שרוכזו לאחרונה באגודה למלחמה בסרטן, המסייעת במימון המחקר, היתה שכיחות הסרטן גבוהה פי 1.14 עד פי 3.42 אצל הניצולים, בהשוואה לבני גילם מקבוצת הביקורת. ככל שגיל הניצולים בזמן השואה היה צעיר יותר, כך גדל הסיכון של ניצול השואה לפתח סרטן. כך, גברים שנולדו בין 1940 ל-1945 אל תוך החיים במחנות, וניצלו ועלו ארצה, היו בסיכון עודף לפתח סרטן פי 3.42, ונשים שנולדו בתקופת השואה היו בסיכון עודף לפתח סרטן פי 2.32.

עם זאת, החליטה ועדת הערר לדחות את ערעורו בטענה כי המחקר אינו מדעי דיו. בוועדה מכהנים, לצד השופט לנדמן, גם הרופא הפנימאי

לא רק דיכאון
כפיר לא אמר נואש, וערער גם על ההחלטה הזו לבית המשפט המחוזי בתל אביב. זה קיבל לאחרונה את ערעורו, והורה להשיב את התיק לוועדת הערר כדי לדון באופן מעמיק בממצאי המחקר. הדיון נקבע לחודש מאי הקרוב. במקביל הוגש לבית המשפט מסמך מאוגוסט 2006, המעיד כי במחוז דיסלדורף שבגרמניה כבר הוכר הסרטן כמחלה שפרצה על רקע החיים באירופה בימי מלחמת העולם השנייה.

הגידולים הסרטניים שאותרו במחקר בשכיחות גבוהה אצל ניצולי השואה היו מגוונים: סרטן המעי הגס, סרטן השד, סרטן הריאה, סרטן בלוטת הערמונית וסרקומה על שם קפושי – גידול סרטני בכלי הדם בעור. לפי הממצאים, נשים שעברו את השואה כילדות עד גיל חמש חלו בהמשך בסרטן השד בשכיחות גבוהה פי 2.4, לעומת נשים שלא עברו את השואה. גברים שעברו את השואה כילדים עד גיל זה חלו בהמשך בסרטן המעי הגס בשכיחות גבוהה פי 10.2, ואצל נשים ניצולות שואה היתה שכיחות סרטן המעי הגס גבוהה פי 3.75.

גברים שעברו את השואה כילדים עד גיל חמש גם היו בסיכון גבוה פי 2.89 לחלות בסרטן הערמונית. כמו כן, גברים ניצולי שואה ילידי 1925 עד 1929 נמצאו בסיכון גבוה פי 2.13 לחלות בסרטן הריאה, ונשים ניצולות ילידות 1930 עד 1934 היו בסיכון גבוה פי 1.92 לחלות בסרטן הריאה.

ניצולי השואה אובחנו כחולים בסרטן בשלבים מאוחרים יותר בהשוואה לקבוצת הביקורת, ולרוב התגלה אצלם הגידול הסרטני בשלבים מתקדמים הכוללים גרורות. לכן גם שיעורי ההישרדות של הניצולים חולי הסרטן היו נמוכים יותר: אצל ניצולים שנולדו בין 1920 ותחילת המלחמה (1939) נרשם שיעור הישרדות נמוך בחמישה עד 13 אחוזים, כעבור חמש שנים מהתפרצות המחלה.

אצל ניצולים שנולדו משנת 1940 ועברו את ילדותם הצעירה במחנות, היתה אמנם שכיחות גבוהה יותר של סרטן, אך סיכוייהם לשרוד היו גבוהים ב-16.6 אחוז בהשוואה לחולי סרטן מקבוצת הביקורת. "ניצולי השואה החיים בארץ הציגו שיעורי תחלואה גבוהים של סרטן ושיעורי הישרדות נמוכים בהשוואה לילדי אירופה שעלו לפני מלחמת העולם השנייה", סיכמו החוקרים וין-רביב וברחנא.

השפעת הלחץ

לחוקרים כמה הערכות לסיבות לסיכון העודף לחלות בסרטן אצל הניצולים. "המנגנונים הגורמים התפרצות סרטן אינם ברורים לעומק, אך ידוע שילדים הנחשפים לגורמי סיכון נמצאים בסיכון עודף לסרטן", אומר ד"ר ברחנא. "למשל, ילד שנחשף לשמש בגיל 12, יהיה בסיכון רב יותר לפתח סרטן עור כמבוגר, מאשר בוגר שנחשף לשמש. ייתכן שהעובדה שהניצולים עברו את ימי השואה הקשים כילדים משפיעה על עודף התחלואה כיום. נוסף על כך, אף שלא הוכח כי לחץ גורם סרטן, הוכח כי לחץ יכול לקצר את תקופת החביון, כך שאדם שנחשף לאזבסט וחייו לחוצים, יפתח סרטן במהירות רבה יותר".

הערכה נוספת קשורה ברעב שממנו סבלו בימי השואה. "בהולנד היתה תקופה של מצור ורעב קשה בחורף 1943, ושם אותרה במספר מחקרים תחלואה עודפת בסרטן השד ובסרטן הערמונית בקרב ניצולי הרעב", מספר ברחנא. בימים אלה נמשך המחקר הישראלי, ומתמקד בניצולות שואה שחלו בסרטן השד כדי לברר סיבות אפשריות לעלייה בתחלואה, לרבות תזונתן הלקויה של החולות כילדות במחנות הריכוז.

כפיר נולד בשנת 1934 בעיירה ביוגוסלביה, כיום בקרואטיה. בגיל שש איבד את הקשר עם משפחתו, ונותר רק עם אחיו הבכור. את ילדותם עברו השניים באירופה הנאצית, וניצלו ממוות פעמים רבות. כשהחלו משלוחי היהודים מהונגריה לאושוויץ נעצרה הרכבת שאליה הוכנס בבודפשט, ומסיפונה הורדו 20 ילדים עד גיל 12, ובהם גם כפיר ואחיו. בהמשך התברר לשניים כי האיש שהציל אותם היה ישראל קסטנר, מראשיו ומקימיו של "ועד העזרה וההצלה בודפשט", שנרצח בתל אביב ב-1957. בהמשך שהו האחים בגטו בודפשט, עד ששוחרר על ידי הרוסים.

לישראל הגיע כפיר בשנת 1947 עם אחיו באוניית המעפילים "כנסת ישראל", שנתפסה על ידי הבריטים. לאחר שהות של שנה במחנה בקפריסין הצליחו השניים לעלות לארץ, כשכפיר בן 12. הוא נקלט בכפר הנוער כפר בתיה, התגייס לצה"ל, ושירת 26 שנים בחיל האוויר. כיום מתגורר כפיר בפתח תקווה. אחיו גר ביישוב מיתר.

היסטוריה של מחלות

מספר מחלות כבר הוכרו בישראל ככאלה שנגרמו עקב השואה, וניצולים החולים בהן זכאים לקצבה מוגדלת ממשרד האוצר. פגיעות נפשיות כמו דיכאון, חרדה ופוסט טראומה מוכרות כבר שנים כמחלות שנגרמו עקב השואה, ואליהן נוספו בשנים האחרונות מחלות גופניות, ובעיקר אוסטאופורוזיס, על רקע התזונה הלקויה של הניצולים במחנות בילדות שפגעה בבניית העצמות. כמו כן הכירה המדינה באלצהיימר כמחלה שנגרמה עקב השואה. במקביל נדחו בקשות להכרה במחלות אחרות, בהן שחפת.

בינתיים נערכים מחקרים נוספים, העשויים לסייע בעתיד במאבקים להכרה במחלות נוספות. כזה הוא המחקר של המרכז לבקרת מחלות במשרד הבריאות, שפורסם לפני כשנה וחצי, ומצא אצל ניצולי שואה עודף תחלואה ביתר לחץ דם, אירועי לב ואי ספיקת לב כרונית (בהשוואה לבני גילם שלא עברו את השואה).

כפיר מקווה כי מאבקו יישא פרי. "אני הולך למשפט בשארית כוחותיי, כדי להיטיב עם כל ניצולי השואה. אני עצמי לא אתרושש אם לא אקבל עוד כמה מאות שקלים בחודש, אך אם תכיר המדינה בקשר בין הסרטן לשואה, ניצולים חולים יוכלו להסתייע בכסף, לרכוש תרופות יקרות לטיפול בסרטן שאינן כלולות בסל הבריאות או לעבור טיפולים תומכים", הוא אומר. "אני לא רופא, אבל אני מרגיש שהמחלה שפרצה בגופי קשורה לתקופת השואה שעברתי כילד. יש כאן בארץ סכומי עתק שמגיעים לניצולי השואה, והמדינה מוצאת דרכים להחזיק בכספים האלה. עוד מעט ימותו הניצולים האחרונים, וכבר לא יהיה למי לשלם את הכסף".

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "הלשכה לשיקום נכים מכירה את מר כפיר, ותומכת בו כניצול שואה זה שנים. משרד האוצר רוחש כבוד למר כפיר, ומאחל לו החלמה מהירה ממחלתו. המשרד יכבד כל החלטה שתתקבל בנושא מחלותיו של כפיר בבית המשפט ".

 "להיות עם חופשי בארצנו", כתב המשורר נפתלי הרץ אימבר במה שהפך לימים לשורה מתוך המנוננו הלאומי. מן הסתם, זאת תקוותו של כל אדם על פני הכדור, לדעת שהוא יכול להסתובב בחופשיות בתוך ארצו מבלי שיפריעו לו, מבלי שיתנכלו לו, מבלי שימררו את חייו בלי סיבה, גם אם מופיע בחוק מושג ערטילאי בשם "חשד סביר". במדינה מתוקנת, ודאי שדמוקרטית, החופש להלך בחופשיות מבלי לעבור חיפוש משפיל ללא סיבה מוצדקת באמת בידי נציג החוק, חיוני לגוף ולנפש כמו מים נקיים. דמוקרטיה אינה רק הזכות להחליט מי ינהיג מדינה, אלא הזכות להתנהל בלי חשש. להיות חופשי.

חופש הוא מושג רחב. פילוסופים מכל התקופות דשו בו וחקרו אותו לעומק. אדם יכול לצאת לחופש, אסיר יכול לצאת לחופשי. יש אנשי רוח שיגידו כי אדם אינו חופשי באמת כל עוד הוא חושב. במקרה דנן, ניקיון מחשבתי הוא חזון רחוק כל עוד אדם מן היישוב אינו יכול ללכת חופשי בעירו. לא לצאת לחופש בעירו, להיות חופשי.

ולא מדובר בעיר במדינה שבה מתנהל משטר של עריץ פסיכופת אלא בירושלים, עיר קטנה במדינה דמוקרטית. בעבר שוטר היה יכול לרדת לחייו של אדם ואף לעצור אותו בשל סעיף אבסטרקטי הקרוי שוטטות. היום לא נהוג לעצור אנשים על שוטטות כי יש תרגיל חדש, "חשד סביר".

זאת אומרת, כל אחד מאיתנו יכול לטייל ברחוב ולהיות חשוף לחיפוש בכיסים, בנעליים, בתיק ובאוזניים, רק משום שעלה במוחו של שוטר חשד סביר שהאובייקט שמולו נושא סמים או נשק. זה יכול להיות אדם שאכן נראה כאילו הוא מחביא סליק של מריחואנה בגרביים או סכין מאיימת, ומנגד, יכול להיות שסתם החליטו להיטפל לאדם נורמטיבי שהלך להנאתו ולקחת לו את החופש לכמה דקות. לא הייתה בעיה עם העניין הזה, שברמה הפורמלית הוא חוקי, לולא בחודשים האחרונים התופעה הפכה בלתי מרוסנת. יותר ויותר אנשים מאבדים את החופש שלהם לכמה רגעים בגלל חשד סביר, שכלל לא בטוח שהוא סביר. אימבר קיווה "להיות עם חופשי בארצנו". לפי מה שקורה ברחובות ירושלים, אין לו מקום לאופטימיות.

פק"ל כיסים

כל מי שהיה אי פעם בעליו של כלב יודע שלפני שגומרים את הלילה, צריך להוציא את החבר הטוב לרונדל שחרור בשכונה. הפעולה שגרתית, יום~יומית ותמימה. העבירה הקשה ביותר שאדם יכול לעבור בשעת הריטואל היא לא לאסוף את התוצרים אחרי שהכלב עשה את שעשה מול כניסה לבית. קשה לחשוד באדם שמטייל עם כלבו בשכונת מגוריו.

ב~99 מתוך 100 פעמים אדם שמוציא את כלבו לטיול לא מחזיק סמים ונשק. אם הוא כן מחזיק נשק, סביר שהוא פרנואיד, ואז המקרה צריך להגיע לגורמים הרלוונטיים בלשכות לבריאות הנפש. אם הוא מחזיק סמים, הוא טיפש, כי באותה מידה הוא יכול היה להתאפק ולעשן, להסניף או להזריק בבית. כאמור, רוב הסיכויים הם שהאדם תמים ושכלבו באמת היה צריך את הטיול. קשה להאמין שמישהו כזה מעורר חשד סביר.

תתפלאו, אבל אבי (שם בדוי) וכלבו דווקא עוררו חשד סביר בקרב שני שוטרים על אזרחי במהלך טיול לילי ברחביה החיננית. לאחר שנפגשתי עם אבי אני יכול להעיד שאין מדובר בתאום הזהה של אחד האחים אברג'יל אלא באדם סטנדרטי, איש מחשבים, שבמקרה הסתובב עם כלבו בשכונת מגוריו בשעה מעט מאוחרת. נקודה חשובה לציון היא שאבי, בעוונותיו, הוא בעל חזות מזרחית. ובניסוח קצת פחות יפה, שחור. "חזרתי מבר בלילה", הוא מספר, "ויצאתי עם

הכלב לסיבוב בשכונה. אני עושה את זה בכל יום, ואף פעם לא הייתה בעיה. לפני שהגענו לגן שקרוב לבית שלי ראיתי שני אנשים מתקרבים אליי. ישר ידעתי שהם מהבילוש. אני לא יודע להגיד לך איך ידעתי, אבל ידעתי. ראו עליהם. אחד מהם שאל אותי מה אני עושה בחוץ בשעה כזאת והשני התחיל לדחוף לי ידיים לכיסים. הם לא אמרו לי מי הם, והאמת היא שלא רציתי להתעמת איתם. לא שאלתי מי הם ולא ביקשתי תעודה כי פחדתי".

אבי לא פחד שימצאו עליו סמים. לא היו לו. כמה ימים לפני האינסידנט הפרטי, הוא היה עד לניסיון חיפוש ברחוב עזה שהטריד את מנוחתו. "זה היה בשבת בצהריים", הוא אומר, "הלכתי ברחוב ופתאום ראיתי ניידת חותכת את הכביש ועוצרת ליד שלושה חבר'ה. השוטרים יצאו מהרכב והלכו לאחד מהם. הם חיפשו לו בכיסים, דחפו לו אצבעות לנעליים ועברו לו על הגוף. אחר כך הם פתחו לו את התיק והפכו אותו.

 אחרי שהם סיימו ולא מצאו כלום, הם עלו על הניידת ועזבו. הוא התחיל להחזיר את הדברים לתיק וראיתי על הפנים שלו שהוא גם מבוהל, כי זה קרה כמו בסרטים, וגם קלטתי שנגמר לו היום. הוא הלך בפנים נפולות. הוא לא הרים את העיניים מהרצפה. הם השפילו אותו ליד החברים שלו וכל מי שהיה באותו רגע ברחוב כאילו הוא איזה עבריין כבד".

<!–<<>>מה צריך אדם לעשות כדי לא לעמוד בפני סיטואציה שבה מחפשים סמים וכלי נשק על גופו? סביר שאם האדם מבוגר מאוד ונתמך בפיליפינית, קלושים הסיכויים כי מישהו יחפש אצלו משהו חוץ מקטטר. הבעיה היא שלא כולם יכולים להתחפש לזקן סיעודי. כדי למזער נזקים, אחד כמו אבי, למשל, יכול לזנוח את כלבו, וכך להימנע מטרדה של חיפוש בזמן טיול הלילה. כמו כן, הוא יכול לעשות מעשה מייקל ג'קסון ולהפגיש את עורו השחום עם כמויות גדולות של אקונומיקה. אין כאן פרנויה מזרחית – רוב המרואיינים בכתבה מתאפיינים בעור שחום, ואם לא, הם אשכנזים עם ראסטות. סטריאוטיפ יכול להיות דבר בעייתי. מכנה משותף נוסף הוא מגורים בשכונות אנינות כרחביה ובקעה. הממצאים מראים שדווקא שם המשטרה עסוקה יותר.

"לילה אחד חזרתי מביתה של חברה שלי לבית שלי, שנמצא 100 מטר משם", מספר תושב בקעה, בעל חנות מכולת. "עליתי ברחוב וניידת הגיעה ממולי. פתאום שמעתי את המגפון שלהם ועצרתי. הם ביקשו תעודת זהות. שאלתי למה, והם אמרו שזאת בדיקה שגרתית. נתתי להם. אחד הלך לבדוק את הפרטים שלי במסוף בניידת, והשני אמר לי לפתוח את התיק ואת המעיל והתחיל לשאול אותי כל מיני שאלות. הוא היה מאוד תוקפני כאילו כדי להראות לי שהוא מעליי. השעה 1:00 בלילה, אני צריך לקום ב~7:00 בבוקר, והוא מעכב אותי על כלום. שאלתי אותו מה הוא מחפש והוא אמר לי 'אתה יודע מה'. אחר כך הוא אמר לי לשים ידיים על הניידת ועשה לי חיפוש גופני.

"לא האמנתי. ראיתי את זה בסרטים ובתכניות טלוויזיה מטורפות של אמריקנים, ואתה יודע מה, הוא היה רחוק נגיעה הכי קטנה מלהפשיט אותי באמצע הרחוב בחורף, כשיורד גשם. הייתי יכול להבין אם היה איזה אירוע בשכונה, ואז הערנות עולה, אבל רבאק, אני הולך ברחוב בדרך הביתה, לא הייתי שיכור, לא היו לי עיניים אדומות, עניתי כמו שצריך לשאלות, אי אפשר היה למצוא עליי שום סימפטום של עבריין, והוא המשיך לחפש עליי כאילו אני גדול האנסים.  

"זה לא ייאמן. לחבר שלי קרה אותו דבר בדיוק. עצרו אותו, עשו עליו חיפוש ועיכבו אותו שלושת רבעי שעה, למרות שלא מצאו עליו כלום, בגלל שפעם היה לו תיק. אתה יודע מה משותף לשנינו? שנינו שחומי עור ולא מתגלחים בכל בוקר. אז מה אם אני גר בבקעה וצבע העור שלי לא מתאים כביכול לשכונה? בגדול, מה שהם עושים זה להתנכל ולהעביר את המשמרת. אני בטוח שאחרי משמרת כזאת הם יושבים עם החברים שלהם מול הטלוויזיה ומספרים להם צחוקים מהמשמרת. אני מוכן לשים על זה כסף".

כוונת המשטרה טובה בסך הכול. החיפושים נובעים מרצון לגלות, גם אם הסיכויים קלושים, עבריינות פוטנציאלית טרם ביצוע הפשע. על כך אין מחלוקת. טוב שהמשטרה מנסה למגר פשיעה, הבעיה היא שלרוב היא מטרידה חפים מפשע, ובחלק מהמקרים האמצעים לא רק שאינם מנומסים, אלא גם מגיעים לאלימות מילולית ופיזית. אחד ממוקדי החיפוש הפופולריים ביותר הוא גן אליעזר ברחוב רמב"ן שברחביה, הידוע כגן הג'ירפה. במשך רוב שעות היום, ודאי שבימי החופש הגדול, הגן מאוכלס באמהות דתיות על ילדיהן, שמשחקים במתקנים. כל פרצוף שאינו שייך לאחת מהאמהות, נחשב מיד לאויב הציבור מס' 1.

"אני עובד בשכונה", מספר גיורא. "ישבתי בהפסקת צהריים עם שני חברים על ספסל בצל. פתאום, אין לי מושג מאיפה, קפצו ארבעה מהבילוש והתחילו להתנפל עליי. הם לא שאלו אותי שאלות ולא דיברו איתי מילה, בטח שלא הציגו תעודה. נראיתי להם חשוד כי אין לי פרצוף טיפוסי לרחביה. שניים תפסו אותי בידיים, אחד עמד מהצד ואחד התחיל לחפש עליי. ניסיתי להתנגד,

"ואז אחד מהם סובב לי את היד מאחורי הגב ואמר לי שאם אני אעז להגיד 'אה' הוא יעצור אותי. שאלתי מי הם והם לא ענו. אחד שאל אם יש עליי סמים ואמרתי לו שלא. הוא שאל מה אני עושה שם ואמרתי שאני בהפסקה מהעבודה. אחרי שהם סיימו הם אמרו לי 'יאללה, לך, לך'. הם נראו כמו עבריינים. עם מי שהם צריכים להתנהג בסדר הם מתנהגים לא בסדר ולהפך. אתה מבין, לעבריינים הם לוחצים את היד ולי, שאין לי תיק ואני לא יודע מה זה תחנת משטרה, הם מעקמים את היד. זאת נקודה שחורה למשטרה".

ברוח אולימפיאדת בייג'ינג, אפשר להדביק לאסף צרפתי (27), מנהל במסעדת "אדום", את תואר מייקל פלפס של עולם החיפושים. שמונה(!) פעמים במהלך שמונת החודשים האחרונים הוא היה קרבן לפשפוש מטריד מצד שוטרים שחשדו כי הוא נושא סמים. שלוש עובדות מצערות מקשות על חייו של צרפתי. ראשית, עורו שחום ותלתליו ארוכים. שנית, הוא גר בסמוך לגן הג'ירפה. שלישית, הוא עובד במרכז העיר ועובר מדי יום דרך גן העצמאות, מוקד נוסף לחיפושים אחר סמים ונשק.

"יום אחד הלכתי עם השותף שלי על רמב"ן, וממש לפני כיכר פריז עמדה ניידת", נזכר צרפתי בפעם הראשונה. "הם צעקו לנו מהצד השני 'בואו, בואו'. בלטנו כי היה חורף והלכנו עם ארטיקים. ביקשו תעודת זהות, בדקו אותי במחשב ועשו עליי חיפוש במקום. הם שאלו מה קורה, אם אני מעשן ואם יש עליי דברים. בדקו לי את הרגליים, בנעליים ובכיסים ולא מצאו שום דבר. אותו דבר קרה לי פעמיים במקום הזה כשחזרתי הביתה. באחת הפעמים האלה שתיתי לפני כן ורציתי כבר להגיע הביתה. אמרתי לשוטר ששתיתי ושאין לי כלום,

"אבל הוא התעקש ובדק לי בקופסת הסיגריות ובכיסים, ואפילו לא היה לי כוח להתנגד. הם שואלים תמיד אם יש עליי משהו שלא צריך להיות, זה תמיד המשפט. בהרבה מקרים שואלים אותי אם אני מעשן ואני אומר 'כן, לפעמים'. אחר כך הם שואלים אם יש עליי משהו ואומרים לי שכדאי שאגיד להם אם כן, כי אם הם ימצאו זה יהיה חמור. אני אומר שאין, ואז הם שואלים אם אפשר לחפש. אני תמיד מסכים".

אחד המקרים היותר מצחיקים מבחינת צרפתי היה כשיצא באמצע הלילה כדי להזיז את רכבה של חברתו. "יצאתי מהבית והלכתי ברחוב עם המפתחות של האוטו", הוא מספר. "פתאום עצרה לידי ניידת, וממנה יצאה שוטרת שביקשה תעודת זהות. אמרתי לה שאין לי, והגאונה שאלה אם אני זוכר בעל פה. שאלתי מה הבעיה והיא אמרה שאין בעיה. היא שאלה אם אני מעשן ועניתי שכן. היא שאלה אם יש עליי משהו שלא צריך להיות ואמרתי שלא. טוב, הם בדקו ומצאו מצית קליפר. השוטר נדלק, כי כנראה אמרו להם באקדמיה שהסטלן הממוצע מסתובב עם קליפר. הוא אמר 'הו, אני רואה שאת הקליפר עדיין יש לך'.

 "זה עוד היה בסדר. לפני כמה ימים חזרתי מהעבודה וראיתי שוטר עם פנס ולידו מג"בניק. הם ישר האירו עליי, אמרו לי 'בוא בבקשה', שאלו שאלות ואז אמרו לי 'טוב, סע'. הם מדברים מגעיל ונותנים לך הרגשה של מי אתה בכלל. אני מתורגל, לא לוקח אותם קשה ואף פעם לא מסתובב עליי עם דברים, אבל הם באים ומסתכלים עליך כאילו אתה אשם, כאילו אתה קרימינל. כשהם לא מוצאים הם מופתעים. זה מעצבן שמותר להם לעשות את זה. מה זה החשד סביר הזה? אין חיה כזאת. הוא רואה שיער ארוך ויש לו חשד סביר. המראה שלי לא חריג ברמה היסטרית. אפשר לחשוב שאנחנו בשנות העשרים, שאין אנשים עם שיער ארוך. אני שחור עם שיער קצת ארוך, וכנראה אני מושך אש".

איך אתה מרגיש כשעוצרים אותך לחיפוש?

"על הפנים. בכל פעם אני מרגיש זוועה. זאת הרגשה נוראית, כאילו אונסים אותך. אתה מרגיש ממש מגעיל, כאילו אתה כזה קטן, מי אתה בכלל. אתה הולך ברגל ברחוב, בדרך הביתה, פעולה שאתה עושה יום~יום, ובא שוטר ויכול לעצור אותך. עכשיו, נניח הוא מצא עליי בוף סיגריה, מה הוא מתכוון לעשות עם זה? לקחת אותי לתחנה ולבזבז את כל הלילה בניירת ועניינים בשביל לשחרר אותי אחר כך? זאת לא המטרה שלו. אתה מרגיש כאילו אתה חסר זכויות לחלוטין. כאילו בכל רגע נתון באמצע היום, וזה קרה לי באמצע היום, יכולים להשפיל אותך ולעשות עליך חיפוש. סיפרתי לך על כיכר פריז וזה היה באמצע היום. תאר לך שאמא שלי או דודה שלי היו עוברות, איזה קטע לא נעים זה יכול להיות. על מה? רק בגלל שאני נראה ככה".

מרות צרור העיכובים והחיפושים הפולשניים שעבר, ואולי בשל הכמות המטורפת, צרפתי מצליח להביט על העניין בבדיחות דעת מסוימת. "אני רגיל לזה שכשאני מביא להם את תעודת הזהות ויש בה כסף, הם מפנים את המבט ומבקשים שאוציא את הדברים המיותרים", הוא מספר על התהליך. "אני מכיר את הנהלים ועושה את זה בחצי סתלבט. עוד לא יצא לי לעשות את המוות לשוטר ולשחק אותה כאילו יש לי משהו ולהוציא לו את המיץ. הבעיה היא שברוב הפעמים אני רוצה ללכת הביתה ולגמור עם זה, אז אין לי כוח להתלוצץ.

"אני מאמין שגם אם היה עליי משהו הם לא היו מוצאים. לפי הדיבור אתה קולט שהם לא מבינים באמת מה הם מחפשים. יש להם תמונה בראש של דברים כלליים, אבל הם לא יודעים מה הם עושים. אם הם היו מעשנים, היכולת שלהם לתפוס הייתה הרבה יותר גבוהה, הם היו יודעים הרבה יותר טוב מה לעשות. אני לא מתחצף, אבל שואל מה הם מחפשים ואם אני נראה חשוד. אומרים לי שאני נראה חשוד, אבל שכל אחד יכול להיראות חשוד".

צחוק בצד, כמה זה מוציא לך את החשק להסתובב?

"חבל על הזמן. יש לי בעיה מאוד קשה עם זה. אני יודע שיש לי פרצוף שמושך אש וזה מאוד מפריע. אני נעצר בעיר פעם בחודש, זה נהיה חלק מהחיים שלי וזה מאוד~מאוד מטריד. בכל פעם שזה קורה זה דופק לי את היום, ואני מקלל שעות ואומר 'רק תן לי לעוף מפה'. אני אוהב את העיר הזאת מאוד וזה נורא קשה לי.

"אני מסתובב במרכז העיר שנים וגר במרכז וזה מאוד מבאס. זה פוגע, מעליב ומשפיל בכל פעם מחדש. הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לבקש מהם תעודה ולשאול אם השם שרשום על התג הוא אכן השם הנכון. הם רובוטים בסך הכול. אין להם רגש. נמאס לי מזה, אבל כנראה יש להם מודל של חשוד שתלוי בתחנה".

ממשטרת ירושלים נמסר בתגובה כי "לא ברור על אילו בדיקות ונתונים סטטיסטיים ועובדתיים נסמכות הטענות בכתבה, מלבד הראיונות שאותם קיים הכתב. לעצם העניין, טענות אלה הן מטופשות, אוויליות ואין להן כל אחיזה במציאות, והן לא נועדו אלא להוציא את השד העדתי מהבקבוק ולהסית את בני עדות המזרח בעיר נגד השוטרים. המשטרה פועלת בכל השכונות בעיר ללא משוא פנים וללא הבדל דת, גזע, מין עדה, או גוון עור, כדי לאתר ולמנוע מעשי בריונות, עבירות סמים והחזקות סכינים, וזאת על פי חוק".

לינק לכתבה באתר מעריב: http://www.nrg.co.il/online/54/ART1/778/135.html

עוד חוק מפגר בדרך – להפסיק למכור באנגים. כאילו שאי אפשר להכין אחד בחמש דקות. חיים אברהם עם המדריך לראש טוב

ככה תראו אם תעשו סמים! סמים זה רע! (אילוסטרציה)

שלב א' – הרכישה

תכלס, מבחנות יש בכל מקום

שלב ב' – ההרכבה

ונייר כסף יש אפילו בתוך הסיגריות, אז בכלל

שלב ג' – לתפוס ראש

איתי רום, מגזין "גלובס", יום שישי, 22/05/2008, 09:51

עד להתפוצצות פרשת טלנסקי הצליחה ממשלתו של אהוד אולמרט, לפחות בחודשים האחרונים, ליצור רושם יציב להפתיע; ראש הממשלה אמנם נאלץ להתמודד עם פרישתו של אביגדור ליברמן ועם האיומים של ש"ס, אולם נדמה היה כי לשם שינוי הבחירות דווקא רחוקות. החשדות לעבירות שוחד טרפו את הקלפים: הביצה הפוליטית רוחשת וגועשת, והשיח עוסק בשאלה מתי יתקיימו הבחירות המוקדמות, לא האם יתקיימו.

מטבע הדברים הזרקור התקשורתי מופנה אל מאבקי המפלגות הגדולות, אולם תוצאות חלק ניכר מהסקרים שהתפרסמו לאחרונה מלמדות על תופעה מרתקת שמתפתחת דווקא בשולי המפה הפוליטית: עלייה משמעותית בכוחה של מפלגת "הירוקים". לפי לפחות שלושה סקרים שונים שהתפרסמו בחודשיים האחרונים, בפעם הראשונה תוכל כנסת ישראל להתהדר בנציגים ירוקים למהדרין.

באירופה המפלגות הירוקות ממלאות כבר שנים ארוכות תפקיד מרכזי ורב-השפעה. בישראל, לעומת זאת, מדובר במפלגה קטנה המזוהה בעיקר עם איש אחד: פאר ויסנר, אחד מסגניו של ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי. ויסנר אמנם הכריז בעבר כי "אני יושקה פישר הישראלי" (לשעבר שר החוץ של גרמניה מטעם הירוקים, ואחד הפוליטיקאים הירוקים המצליחים והמוערכים בעולם, א' ר'), אולם בינתיים נכשלה המפלגה שלו פעם אחר פעם בניסיונה לעבור את אחוז החסימה.

הסקרים, כאמור, מנבאים שהמצב הזה הולך להשתנות. הציבור מתעניין בנושאים ירוקים הרבה יותר מבעבר ומוכן לתת להם את קולו, אולם זהו הסבר חלקי. במערכות הבחירות האחרונות צצו "מפלגות סינדרלה" – מפלגות קטנות שפעלו בשולי הפוליטיקה הישראלית – שזכו פתאום לתמיכתם של "מצביעי מחאה" ולמספר מסחרר של מושבים בכנסת. כך היה עם צומת, עם שינוי, ובבחירות האחרונות – עם הגמלאים. אם לא תשתנה המפה הפוליטית בקרוב, יש לירוקים סיכוי טוב להפוך לסינדרלה של מערכת הבחירות הקרובה.

האם הסיכוי הזה יתממש? לא בטוח. התנועה הסביבתית מפולגת, עוד מפלגה ירוקה נמצאת בשלבי הקמה ראשוניים, וחלק מהפעילים הסביבתיים אומרים בפה מלא כי הם מעדיפים שלא תהיה נציגות בכנסת מאשר שוויסנר ואנשיו ייבחרו.

לאור הדברים הללו ברור כי ויסנר הוא דמות המפתח במהלכים שיכולים להשפיע על הרכבה של הכנסת ה-18. לכתבה הזאת הוא סירב להתראיין, ולא הגיב גם לשאלות שהועברו אליו בכתב.

מפחדים מתקדים הגמלאים

לכאורה מדובר בהתגשמות חלומו הרטוב של כל ירוק: סוף-סוף, לאחר שנים של זלזול בעניין הסביבתי, יחבשו את ספסלי הכנסת ח"כים מהצבע הנכון, שיילחמו את המלחמה הסביבתית מכל הלב ושלא יעקמו את האף אם יוצע להם תיק איכות הסביבה.

אלא שבפועל הסקרים המחמיאים רחוקים מלהוליד שאגות שמחה בתנועה הסביבתית. הציבור אולי תופס את המונח "ירוקים" כמקשה אחת, אולם בפועל, בין "מפלגת הירוקים" לבין ארגוני הסביבה החוץ-פרלמנטריים שוררות מתיחות וחשדנות בכמויות מסחריות. רבים בתנועה הסביבתית רואים במפלגה גוף מנותק מהשטח, תאב פרסום ולא אותנטי, שרוכב על הטרנד הירוק רק כדי לצבור כוח פוליטי.

הסימנים לכך שהמפלגה עומדת להיכנס לכנסת היו זרז להתארגנות שמקדמים בחודשים האחרונים פעילים בולטים בארגונים, ובראשם אנשי אקדמיה ואקטיביסטים ותיקים. הם מתכננים להקים מפלגה ירוקה חדשה, שתפיח בפוליטיקה "רוח אידיאליסטית מחודשת", כהגדרתם, ותהיה "הפה של התנועה הסביבתית".

השאלה המתבקשת היא אם העימות הפנימי לא יתנקם בכלל המחנה: המצביעים יתפצלו, ושתי המפלגות הירוקות ייוותרו מחוץ למשכן. בהתארגנות החדשה לא מתרגשים: מאחר שהם אינם רואים במפלגת "הירוקים" מפלגה ירוקה, הם מעדיפים את המצב הקיים על-פני כנסת עם ויסנר וחבריו.

"אנחנו לא מוכנים שמפלגת הירוקים תהיה הפנים של הנושא הירוק", אומרים שם, "אנחנו נחרדים מהאפשרות שזה יקרה. אם הם ייבחרו לכנסת הם ייתפסו כמייצגי העניין הירוק לכל דבר ועניין, ויעשו לנו פדיחה כמו שמפלגת הגמלאים עשתה לפנסיונרים. אם הם ייכנסו לכנסת, יראו מיד את פרצופם האמיתי ואחר כך אף אחד לא ירצה להצביע למפלגה ירוקה עוד ארבעים שנה".

עד כדי כך?

"שמע, מדובר בקבוצה של אופורטוניסטים שלא באמת קשורים לנושא הירוק אלא מנצלים אותו לצורכיהם כבר כמה שנים. הנושא הירוק לא באמת מעניין אותם, אבל הם מאוד-מאוד רוצים להיות חברי כנסת. חשוב להדגיש שמבחינתנו אין כאן מאבק בין גוונים שונים של ירוק. ברגע שאנשים כאלה מייצגים את הנושא הירוק הם פוגעים בעשייה של המון אנשים טובים שנלחמים למען הסביבה כבר שנים, ולמעשה מסיגים את הנושא הירוק כמה שנים אחורה. יש פה הטעיה של הציבור שלא מבין מה קורה".

האקטיביסטים מול התעשיין

חרף חוסר ההערכה ההדדי, עד לפני חודשים אחדים עוד ניהלו הצדדים מגעים על-אודות רשימה משותפת. ויסנר פנה לדמויות שאינן מוכרות בציבור הרחב אולם ממלאות תפקיד מרכזי בתנועה הסביבתית: פרופ' אלון טל, לשעבר יו"ר ארגון הגג של העמותות הירוקות "חיים וסביבה", וערן בן-ימיני, מייסד ארגון הסטודנטים הלוחמני "מגמה ירוקה", שזוכה להערכה רבה בתנועה בעקבות המאבק שהוביל נגד סלילת כביש 6.

המגעים לא צלחו, והיום טל ובן-ימיני הם ממובילי ההתארגנות החדשה. שני הצדדים אינם נלהבים להרחיב בנושא, אולם נראה כי השיחות ביניהם לא עלו יפה בשל שילוב של גורמים אידיאולוגיים עם חוסר נכונותו של ויסנר להכניס דמוקרטיזציה למפלגה.

ויסנר, יש להדגיש, הוא "הירוקים", ו"הירוקים" הם ויסנר: הוא שולט בה ביד רמה מאז הקמתה, והתקנון מקנה לו כיושב ראש סמכויות נרחבות במיוחד. "זו המפלגה שלו", אומר אדם שנכלל בעבר ברשימת המפלגה לכנסת, "לנו לא הייתה אפשרות אמיתית להתמודד על ראשות המפלגה".

המנגנון הלא לגמרי דמוקרטי הוא רק סממן אחד שמבדיל בין ויסנר ו"הירוקים" לאנשי ההתארגנות החדשה. הפערים הבין-אישיים גדולים לא פחות: בעוד שרוב הפעילים הסביבתיים רחוקים מאוד מלהתחכך בעשירון העליון, ויסנר, תושב תל אביב, בנה לעצמו בשנים האחרונות בית נופש בקיסריה; הפעילים הסביבתיים נתלים על שופלים וחוסמים בולדוזרים עוד מימי האוניברסיטה, ולא ממש אוהדים, בלשון המעטה, את עולם התעשייה, בעוד ויסנר היה עד גיל 40 תעשיין ויצואן שהעסיק פועלות פלסטיניות במפעלי טקסטיל בשטחים; גם מיכאל רועה, בעבר סגן ראש העירייה והיום ראש המטה המוניציפלי של המפלגה, עוסק בתחום הזר לרוב הפעילים הסביבתיים: הוא משמש כמנכ"ל לשכת המסחר ישראל-קזחסטן; מייסד אחר של המפלגה, עופר אנגל, היה לפי פרסומים קודמים מנהל עבודה במחצבה. עם הקמת המפלגה הוא צוטט בעיתונות על ההבדל בינה לבין הארגונים: "אנחנו לא מפלגה של פרפרים, אנחנו אנשי מעשה. אני לא רוצה שיבואו לאירועים שלי תופי טמטם ומוזיקת טראנס. אני רוצה את יהורם גאון ושלמה ארצי, זמרים שמדברים אל כל העם".

אידיאולוגיה חדשנית

מלבד הסגנון קיימים בין המחנות פערים אידיאולוגיים לא קטנים. "הירוקים" נוקטת קו מעורפל בכל הנוגע לעמדותיה בסוגיות שאינן שמירת הסביבה. הערפול הזה עורר ביקורת מצד פעילים הסבורים שתפיסה סביבתית אינה יכולה להיות מנותקת ממשנה כלכלית-חברתית סדורה.

התפיסה של ההתארגנות החדשה מכונה "קיימות": אידיאולוגיה שתופסת תאוצה בשנים האחרונות ברחבי העולם. הקיימות מחברת בין העקרונות הסביבתיים לעקרונות חברתיים-כלכליים ואזרחיים, ומדגישה את הצורך להצביע על המפסידים ועל המרוויחים מהעוולות הסביבתיות. למשל, לא מספיק למחות נגד הזיהום, צריך גם להבין את הכוחות ואת האינטרסים סביב התופעה. צדק סביבתי, לפי הגישה הזו, מחייב התנגדות להפרטה ופעילות לצמצום פערים חברתיים.

"אי-אפשר לנתק בין הדברים, גם אם תעשה שמיניות באוויר", אומר פעיל מרכזי בהתארגנות. "כל המפלגות הירוקות בעולם מחברות בין הדברים. תפיסת העולם הירוקה היא תפיסת עולם חדשה, שמתייחסת לא רק לסביבה אלא לכל דבר, ומהווה אלטרנטיבה לקפיטליזם ולסוציאליזם גם יחד".

להתארגנות החדשה יש גם תפיסה ברורה בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני: היא מצדדת מפורשות בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים", ומובילי ההתארגנות סבורים שסביבתי אמיתי אינו יכול שלא לשלול את הכיבוש. אצל "הירוקים" של ויסנר העסק לא לחלוטין ברור. במצע נכתב כי במפלגה "תומכים בתהליך השלום" שלו יתרמו הירוקים "פתרונות ברוח הסביבה", אך קשה להבין ממנו מה עמדת המפלגה בנוגע לעתיד השטחים. בעבר, כשנשאל לעמדתו, צוטט ויסנר כאומר ש"יש כבר מדינה פלסטינית". האם, למשל, המפלגה הייתה מצביעה בעד או נגד ההתנתקות לו נבחרה לכנסת? ויסנר, כאמור, העדיף לא לענות לשאלות.

בהתארגנות החדשה צפויים להדגיש גם נושאים הקשורים להתנהלות ציבורית תקינה ולניקיון כפיים, שנראה כי הם מצופים מנציגים ירוקים יותר מאשר מפוליטיקאים "רגילים". ויסנר ספג מכה לתדמיתו הציבורית כשהוגש כתב אישום נגדו ונגד אשתו סוזן בגין בנייה לא חוקית של קומת המרתף בבית של הזוג בקיסריה, ששטחה 160 מ"ר. המשפט הסתיים בהרשעה. הזוג ויסנר הצטווה להרוס את הקומה. בפברואר נדחתה עתירתה של סוזן ויסנר, שביקשה להכשיר בדיעבד את הבנייה הבלתי חוקית. ויסנר טען במקומונים התל אביביים כי מדובר בנקמנות של ועדות התכנון על פעילותו במסגרת "הירוקים", אולם בית המשפט קבע כי לא נמצאו בהחלטות הוועדה "שיקולים זרים".

אופיר פינס בדרך?

למפלגת "הירוקים" יש קלף מנצח: השם שלה. גם אם המפלגה לא תנקוף אצבע בנוגע למאבק סביבתי מסוים, הכותרות בתקשורת יבשרו על פעילות של "הירוקים". המאבק נגד תוכנית ספדיה לבנייה בהרי ירושלים, למשל, אחד המוצלחים והחשובים של התנועה הסביבתית בשנים האחרונות, הובל בעיקר על-ידי החברה להגנת הטבע ועל-ידי הח"כ לשעבר עמרי שרון. ויסנר ומפלגתו לא נטלו בו חלק, אולם לאחר שהמועצה הארצית ביטלה את התוכנית אמר ויסנר בתקשורת ש"זהו יום ניצחון לירוקים".

לפני כשלושה חודשים יצאו הארגונים הסביבתיים בקמפיין להחדרת מסרים סביבתיים למצעי המועמדים בבחירות המוניציפליות, תחת הסלוגן "ירוק עכשיו". בדיונים שקדמו לקמפיין היו מי שסברו כי הסלוגן ישרת אך ורק את ויסנר כי "הציבור לא מבין את ההבדלים, ובכל פעם שכתוב 'ירוקים', הוא מייחס את זה למפלגת הירוקים" – אולם בסופו של דבר העמדה הזו לא התקבלה. "ויסנר לא צריך לעשות שום קמפיין", טוען גורם בתנועה הסביבתית, "עושים את הקמפיין עבורו. המפלגה שלו נבנית מהרבה מאוד הישגים של התנועה הסביבתית".

למרות המותג המוצלח, ויסנר צריך יותר מזה כדי להבטיח הצלחה ממשית בבחירות. למשל, "שם" מוכר כמנהיג המפלגה, שיפתור את בעיית האלמוניות היחסית שלו במישור הארצי. בעבר הוא ניסה זאת ללא הצלחה: ב-1999 הוא פינה את המקום הראשון ברשימה לטובת דדי צוקר, שהצטרף לאחר שלא נבחר למקום ריאלי ברשימת מרצ. המהלך נכשל כישלון חרוץ. לפני כשנה התקיימו מגעים שלא הבשילו עם אלוף במיל' עוזי דיין, לא בדיוק דמות שאיכות הסביבה בראש מעייניה, אולם הם לא הבשילו.

בחודשים האחרונים מתקיימים גישושים עם ח"כ אופיר פינס, שלא ממש מוצא את מקומו במפלגת העבודה, ובשנה האחרונה התביית על הטיקט הירוק כיו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה. לפני חצי שנה אמר פינס שאם תקום מפלגה ירוקה ראויה ובעלת "מנהיגות פופולרית", הוא "מוכן להמר שהיא תקבל 10% מקולות הבוחרים". פינס רואה בעצמו את המנהיג ה"פופולרי" שיכול לספק את הסחורה יותר מכל פוליטיקאי אחר, אולם בינתיים לא הגיע להסכמות עם ויסנר.

מפלגת הסלבריטאים

חוץ ממנהיג מוכר, לוויסנר יש נטייה בולטת לקשט את המפלגה בסלבס שונים, שרוחשים סימפטיה לנושא הירוק אולם לא בהכרח מקדישים את חייהם לפעילות סביבתית. כוכבת הילדים והטלנובלות סופי צדקה, למשל, קישטה את רשימת המפלגה לכנסת (ומאז פרשה מהמפלגה); אורנה בנאי כיהנה כחברת מועצה בתל אביב מטעם "הירוקים" (היא נעדרה מרוב ישיבות המועצה עד שהתפטרה לפני כחודשיים); לאחרונה הצטרפה חני נחמיאס, שפעילותה הסביבתית מתמקדת בהאכלת חתולי רחוב, לרשימת הירוקים ברמת גן; רכש אחר של המפלגה לקראת הבחירות האחרונות היה האמנית שלי פדרמן, בתו של בעלי המפעלים הפטרוכימיים דיוויד פדרמן (היא עזבה כעבור זמן קצר לאחר שהתרשמה כי פעילות המפלגה אינה רצינית, ובימים אלה מקיימת מגעים עם ההתארגנות החדשה לגבי חבירה אליה.

גם העיתונאי והסופר צור שיזף היה ב-2002 מועמד מטעם המפלגה לכנסת, אולם נטש שבועיים לפני הבחירות. "הייתה איזו ארומה בהתנהלות המפלגה שלא מצאה חן בעיניי", הוא אומר. "הייתה תחושה שבמפלגה יותר רואים בעניין הירוק כרטיס כניסה לפוליטיקה מאשר אומרים 'או-קיי, הנושא הירוק הוא הדבר לדעתנו, ובפוליטיקה אנחנו יכולים להשפיע'. הרעיון שלהם היה שזה כרטיס שלא משתמשים בו, אז בואו נשתלט על המשבצת הזו וככה נחדור לפוליטיקה. לא האג'נדה הירוקה הייתה העניין, אלא איך משתמשים בה כדי למנף את עצמם ולהיכנס לכנסת. אלה לא עובדות, אלא התחושה שלי מהישיבות ומההכנה למערכת הבחירות; פוליטיקה לשם פוליטיקה על כרטיס ירוק, ולא עיסוק בנושאים סביבתיים בצורה מאוד נקייה וברורה".

"לפאר יש כוונות טובות", אומר פעיל נוסף ששובץ ברשימה לכנסת ועזב, "אבל הוא לא באמת מבין מספיק בנושא הירוק. הוא טיפוס: אם הוא הולך ברחוב ורואה עץ גדום הוא יכול לצאת מדעתו, אבל אי-אפשר להעמיק איתו לשום דבר".

יש במפלגה פעילות ממשית?

"יש, אבל זה נורא ברמה של 'ילדי בית ספר מרימים שקיות'. בעיניי אין שם שום דבר אמיתי. מה שיכול להשיג תשומת לב הוא יעשה, אבל אין שם עבודה אמיתית וזה לא רציני. יש הרבה גימיקים".

מתנגדי "הירוקים" בתנועה הסביבתית רואים בשימוש בידוענים לא יותר מגימיק שמנוגד לרוח הירוקה; אפשר להסכים עם טענתם או לראות את היתרונות שבשילוב הזה, אולם קשה להבין את הנוכחות המצומצמת של אנשי הארגונים הסביבתיים או אנשי אקדמיה מתחום הסביבה ברשימה הירוקה. אצלם, הם מבטיחים, זה לא יקרה. "אף אחד לא יתפוס עלינו טרמפ", אומר אחד הפעילים, "אנחנו לא רוצים טרמפיסטים שאי-אפשר לסמוך עליהם אלא ירוקים אמיתיים. אנחנו רוצים רק אנשים שנקשרו לטרקטור לפחות פעם אחת בחיים".

על המנוף בסי אנד סאן

אם יש משהו שמרגיז את האקטיביסטים שמרכיבים את ההתארגנות החדשה, זו נטייתה של מפלגת "הירוקים", לטענתם, ליטול קרדיט שאינו מגיע לה, או לחלופין ליטול את כל הקרדיט במקרים שבהם הוא מתחלק בין מספר גורמים. פעיל ותיק, שקרא באתר האינטרנט של המפלגה כי "בזכות הירוקים לא בונים יותר על חופי הארץ", מגיב בזעם: "וואלה? אני בעצמי הייתי על המנוף בסי אנד סאן, או-קיי? הם לא היו שם. הם תופסים טרמפ פעם אחר פעם על הישגים של התנועה".

ב-2004, למשל, התקיים לראשונה בישראל "יום תחבורה ציבורית", יוזמה בינלאומית שהחלה בשנות ה-80 ושקוראת לעידוד השימוש בתחבורה הציבורית על חשבון השימוש ברכב פרטי. את היבוא ארצה יזמו החברה להגנת הטבע והארגונים מגמה ירוקה ו"תחבורה היום ומחר". "הצענו לירוקים להצטרף", מספרת רחלי תדהר, אז קמפיינרית תחבורה ב"מגמה ירוקה" והיום ממובילות ההתארגנות החדשה. "ביקשנו את עזרתם בשיתוף פעולה עם העירייה, ולא זכינו למענה. אחר כך הם לקחו על זה קרדיט, והצטלמו יפה".

יוזמה אחרת שבה הייתה מעורבת תדהר הייתה הפגנת "יום ראשון השחור" – נגד שלוש החלטות אנטי-סביבתיות, לטענת הארגונים, שקיבלה הממשלה ביום אחד: תוכנית ספדיה, התוכנית להקמת תחנת כוח פחמית באשקלון, ודחיית הוצאת כלובי הדגים ממפרץ אילת. "הבאנו מאה פעילים, עשינו הפגנה עם מיצגים – ואז הגיעו נציגים של 'הירוקים' עם השלטים שלהם, סגרו וכיסו אותנו, הצטלמו על רקע הפעילים שלנו והלכו. זו לא הדרך להביע תמיכה".

החל ב-2004 ויסנר ו"הירוקים" אינם ניצבים עוד רק בעמדת המפגינים האופוזיציוניים: לאחר שנים שבהן היה המתנגד הקולני ביותר של רון חולדאי, החליט אז ויסנר לחבור לקואליציה שלו והתמנה לסגנו. מי שרוצה לקבל מושג על התפקוד העתידי של ויסנר בכנסת, אם ייבחר, מוזמן לעיין בקדנציה שלו כסגן ראש עיריית תל אביב.

מבחינת רבים בארגונים, שלא אהדו את ויסנר עוד מימיה הראשונים של מפלגתו, מהווה הקדנציה שלו כסגן ראש העירייה, לטענתם, הוכחה ניצחת לכך שאינו ירוק "אמיתי", זאת בשל הגיבוי שהוא מעניק לראש העירייה במהלכים כגון בנייה בפארק הירקון והקמת חניונים חדשים בעיר, ובראשם החניון המתוכנן מתחת לכיכר רבין. דוח שפרסמה החברה להגנת הטבע לפני כחצי שנה ניתח את תקציבי הפיתוח העירוניים והסיק כי העירייה מעדיפה להשקיע בתחבורה פרטית ומזהמת מאשר בתחבורה "בת קיימא" שמצמצמת את הזיהום.

קומבינת השילוט כמשל

הרעיון לרוץ לכנסת לא נולד בעקבות הסקרים האחרונים. הוא מתגלגל בקרב הפעילים הסביבתיים כבר זמן רב. לפני ארבע שנים התקיים במרכז השל ("המכון הישראלי לחשיבה ולמנהיגות סביבתית") כנס מיוחד שעסק באפשרות הפרלנטרית. הדיונים מאותו כנס מבשילים כעת להתמודדות.

מה גורם לאותם אקטיביסטים להחליט שאין די בהפגנות הסוערות ובמיצגים היצירתיים? "השורה התחתונה בכל הפעילות שלנו", מסבירה תדהר, "הייתה להשפיע על מקבלי ההחלטות, כדי ליצור ישראל טובה יותר. תמיד עשינו פעילות פרלמנטרית – בעבודת לובינג – עד שבשנה האחרונה הגענו לשלב ההתבגרות ואמרנו, 'למה אנחנו צריכים כל הזמן לנסות לשכנע אנשים אחרים ולקוות שהחוק יעבור? למה שלא אנחנו נהיה מקבלי ההחלטות?' כמו בעולם המערבי, אנחנו רוצים שגם כאן יהיו כמה אנשים בכנסת שחושבים קצת אחרת".

איפה, למשל, יכולתם להשפיע יותר מתוך הכנסת?

"לאחרונה היה כל הוויכוח סביב חוק השילוט הבין-עירוני. בקומבינה של הון-שלטון ותעשייה העבירו את ההצבעה לעשר וחצי בלילה. בסופו של דבר, מתוך למעלה משישים חברי כנסת שתמכו בהסרת השילוט – נשארו להצביע כמה בודדים שרצו להישאר עד עשר וחצי בלילה. חשבנו שאם אנחנו היינו שם, לא רק בתור מתנדבים שבאים ומתחננים על נפשינו, הח"כים יישארו להצביע. אבל בתור הח"כים עצמם – היה לנו יותר קל להשפיע".

מאת צבי בראל, מתוך אתר "הארץ"

לבנוני קוצר את יבול הקנאביס

גם מלחמת לבנון השנייה והעימותים במחנה הפליטים נאהר אל-בארד היו טובים לעסקים

שדות בבקעת הלבנון. תצלום ארכיון: אי-פי

כאילו משמיים נפלה לתושבי מחוז בעל-בק שבמזרח לבנון מלחמת האזרחים הקטנה הזאת. זו כבר השנה השלישית שחקלאי המחוז חרדים מפני השקט, כי שקט מפריע לעסקי הסמים. שקט משחרר את הצבא לסייע לביטחון הפנים ומאפשר לו להקצות כוחות ליחידה למלחמה בסמים, שמגיעה בשלהי הקיץ כדי לעקור את שתילי הקנאביס הבשלים. לפני שנתיים, היתה זו מלחמת לבנון שהצילה את יבול הסמים, בשנה שעברה העסיקה את הצבא ההתכתשות האלימה במחנה הפליטים נהר אל-בארד והשנה, חודש אחרי זריעת הקנאביס, המציאות הפוליטית בלבנון מבשרת טובות לחקלאים. אם יימשך המתח והצבא יידרש לשהות בעמדות בביירות, טריפולי, והרי השוף, יוכלו חקלאי בקעת הלבנון לזכות בעוד שנת שפע.

השנה נזרעו כבר למעלה ממאה אלף דונם בזרעי קנביס שצפויים להניב יבול וכסף לקראת סוף הקיץ – כך גילה תחקיר של העיתון אל-חיאת בשיתוף אתר אריג' של עיתונאים ערבים חוקרים. לפי ההערכות, לבנון "תזכה" השנה להכנסה של למעלה מ-250 מיליון דולר מיצוא חשיש וזאת רק ממחוז בעל-בק- הרמל, יצרן החשיש המסורתי של לבנון. זו הכנסה שפירושה בין 500 ל-1,000 דולר לדונם בעבור חקלאי הבקעה – תלוי בטיב הקרקע וכמות המים הדרושה.

עם הרווח האדיר הזה מתקשים שלטונות לבנון להתמודד. בשנת 1992, כאשר החלה הממשלה הנבחרת לתפקד כממשלת כל לבנון אחרי 15 שנות מלחמת אזרחים, נכנסה לתוקף תוכנית סיוע ייחודית של המדינות התורמות בשיתוף האו"ם. המדינות התורמות התחייבו להעביר 300 מיליון דולר כדי לבנות תשתית פרנסה חלופית לחקלאים כך שבמקום חשיש הם יגדלו ירקות ופירות. זו היתה תוכנית גרנדיוזית שכללה בניית מערכות מים, הדרכה חקלאית והקמת רשת שיווק יעילה. אולם הסתבר שהתרומה נותרה בעיקרה על הנייר. רק כ-16 מליון דולר הועברו בין השנים 1992-1999, וגם הסכום הזה הלך בעיקרו לתשלום משכורות לפקידים, לציוד משרדי ולמדריכים חקלאיים.

על פי נתוני המשרד הלבנוני ללוחמה בסמים, רק כ-1,200 חקלאים קיבלו הלוואות לשינוי הייעוד של שדותיהם – וגם אלה בזכות קשריהם עם פקידים ולא בהכרח משום שנזקקו להלוואה או שבאמת עשו בה שימוש ראוי. בה בעת, התקבל חוק שאסר על גידול קנאביס וכוחות ביטחון הפנים של לבנון אפילו עצרו מאות מגדלי חשיש וסוחרים. כמה עשרות סוחרים ומגדלים אפילו נשפטו לתקופות מאסר ארוכות.

אולם באזור – שבו מתגוררים כ-180 אלף תושבים – לא חל שיפור של ממש ברמת החיים. המונח "גידולים חלופיים" שתיאר את הגידולים החקלאיים שנועדו להחליף את החשיש הפך לקללה. הסתבר לחקלאים כי ההוצאות על גידול מוצר פשוט כמו לוביה גבוהות יותר מההכנסות ממנו. כדי לגדל לוביה יש לשלם על דישון והובלה, בעוד שגידול חשיש לא דורש מהחקלאים הוצאות נלוות, שכן הסוחרים הזרים דואגים להן.

דו"ח מחלקת המדינה של הממשל האמריקאי לשנת 2003 משבח את פעולות ממשלת לבנון נגד גידול החשיש ואף מציין לטובה את שיתוף הפעולה של ממשלת סוריה. כך גם בדו"ח לשנת 2006, לפיו גידול החשיש בלבנון הוא "לא משמעותי". אולם נראה כי הנתונים שמסרה ממשלת לבנון לאנשי מחלקת המדינה אינם מוכרים בבקעת הלבנון.

על פי דיווחים עיתונאיים, ישנם איזורים שלמים בבקעה שאליהם לא מגיעים כלל כוחות הביטחון מחשש שייפגעו. "כל אחד כאן מצויד בנשק וכל אחד שומר על שדות החשיש ועל מחסניו", אמרה תושבת כפר ליד בעל-בק לכתבת אל-חיאת. הכתבת, רנא נג'אר, מספרת כי המארחת שלה סיפרה על אירוע שבו אחד מבני הכפר בא לביקור אחרי שהות ארוכה בחו"ל וביקש לצלם את היישוב למזכרת. כמה חקלאים התנפלו עליו וכמעט ירו בו כי חשבו שהוא בא לצלם את מחסני החשיש. סיפורים דומים מספרים אנשי כוחות הביטחון שביקשו לגייס טרקטוריסטים כדי לעקור את שדות הקנאביס. בכמה מקרים ירו על הטרקטורים בנשק קל ופצצות אר-פי-ג'י.

כוחות הביטחון, שחוששים שתקריות הירי יתפתחו להתכתשויות בין-עדתיות, מעדיפים – באין תגבורת צבאית – להסתפק באזהרות או במעצרים. כך הפך הליך השמדת השדות למזדמן ולא עקבי. לפי כתבים זרים שביקרו לאחרונה בבקעת הלבנון, ניתן לראות את שדות החשיש ממש לצדי הדרכים הראשיות, והחקלאים עובדים בהם ללא חשש.

אזור בעל-בק מאוכלס בעיקרו בשיעים מאמינים, אולם מסתבר כי התושבים אינם רואים פסול בגידול החשיש שכן אין שום דבר בקוראן אשר אוסר על כך במפורש. פסקי הלכה שיצאו בעניין זה אמנם מייחסים לחשיש תכונות מזיקות, ומשתמע מהם לעתים כי אין לעסוק בגידולו או לסחור בו, אולם נראה כי קשיי הפרנסה גדולים מן הצו ההלכתי.

מכיוון שמדובר באזור שמוזנח כבר שנים על ידי הממשלה ואין בו מקורות פרנסה חלופיים כמו תיירות או תעשייה, החלופות לחקלאות מסורתית הן מוגבלות. ניתן לגדל חשיש או להתגייס לחיזבאללה או להבריח סחורות לסוריה – כאשר חלק מהתושבים עושים את הכל ביחד. אפשרות אחרת להשיג עבודה היא לעבור לאזור ביירות או לערים הגדולות האחרות שלאורך החוף. ואמנם, בתקופת החורף כמחצית מתושבי אזור בעל-בק עוברים לאזור החוף ועוסקים בעבודות זמניות עד תחילת הקיץ, כאשר שדות הקנאביס "מבשילים" ודורשים טיפול אינטנסיווי עד סוף העונה. השאלה המרכזית עכשיו היא מה יהיה מחירו של החשיש אחרי שבשנת 2007, שהיתה מן השנים הפוריות ביותר בגידול הקנאביס, ירד מחירו מ-1200 דולר לק"ג (רווח לחקלאי) ל-650 דולר לק"ג.

שאלה אחרת נוגעת לבורסה הפוליטית של לבנון שמשפיעה גם היא על רמת המחירים. ככל שהסיכון גבוה יותר המחיר עולה וככל שהמצב הפוליטי יותר יציב, הסיכון פוחת ועמו גם המחיר. בינתיים, נראה כי גם השנה מובטח קיץ רווחי לחקלאי בקעת הלבנון. גם חיזבאללה – שגובה מעשר מרווחיהם – ייהנה מכך.

לינק לכתבה ב"הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/983169.html

לכבוד החג הקרב, יצאנו לבדוק: האם המריחואנה כשרה לפסח או שיש לבער אותה בדחיפות עד מוצ"ש?

(צילום אילוסטרציה)

מעשנים יקרים, קחו שאיפה עמוקה – הקנאביס אינו כשר לפסח, מסתבר שהוא קטניה. כבר בשנה שעברה נפוצה השמועה שגורלו של הקאנביס זהה לזה של התירס והשעועית ורק אוכלי הקטניות יכולו ליהנות ממנו. הידיעה התפרסמה בזמנו גם בגופי תקשורת נחשבים כמו CNN ו-ABC, אבל דווקא בישראל, המדינה שהפכה את העיסוק בחמץ לאובססיה, ההחלטה לא עוררה הדים. בכל מקרה, גם השנה האתר www.Kashrut.com קובע חד משמעית כי צמח ה-Hemp (ליתר דיוק, הגרגרים שלו) הוא ממשפחת הקטניות ולכן רק מי שאוכל קטניות יוכל להנות ממנו.

איך הפך בין לילה הצמח השנוי במחלוקת לקטניה? הרב חגי בר גיורא, מנהל מח' מטבחיים, מאפיות, חרושת, גני ארועים וקייטרינג ברבנות הראשית לישראל מנסה להסביר: "ההגדרה ההלכתית לקטניה שונה מזו הבוטנית. לפי היהדות, כל הגרגרים הנאכלים, חוץ מחמשת מיני דגן נחשבים לקטניות. חמשת הדגנים שמחמיצים ולכן אינם כשרים לפסח הם: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון, שאר הגרגרים הנאכלים הם למעשה קטניות. אורז, למשל, מבחינה בוטנית הוא דגן אך מבחינה הלכתית הוא קטניה מאחר ואינו מחמיץ".

אם קטניות הן לא חמץ, מדוע חלק מהאוכלוסייה נמנע מאכילתן בפסח?

"איסור על אכילת קטניות בפסח מקובל בקרב יוצאי אשכנז וכמה קהילות מצפון אפריקה והסיבה העיקרית לאיסור זה היא חשש לבלבול. מאחר ואת הדגנים והקטניות מבשלים ואופים בצורה דומה יש חשש שיחשבו כי גם את הדגן מותר לאכול בפסח. בנוסף, מכיוון שמגדלים אותם באותו אזור ומלקטים אותם באותו האופן יש חשש להתערבבות של דגן בקטניה.

שמעת על הקביעה כי גם הקנאביס נמנה על משפחת הקטניות בגלל הזרעונים שבתפרחת שלו?
"מה זה קנאביס?"

הצמח ממנו מפיקים חשיש וגראס.
"אני לא יודע מה זה. אוכלים את זה?"

אפשר, אבל בעיקר מעשנים את זה.
"אם מעשנים את זה אז אין כאן בעיה בכלל. אני לא שמעתי על הסוגיה הזו ולדעתי הרבנות הראשית לא התעסקה בה. כן יש לנו בעיה עכשיו עם איזה זרעים אינדיאנים, את מכירה אותם?"

אתה מתכוון לקינואה?
"כן, קינואה. אני גורס כי אין ספק שזו קטניה. זה נראה כמו אורז ומבשלים את זה כמו אורז. אבל יש בנושא חילוקי דעות, זה בהחלט בעיה".

בעוד ברבנות מודאגים יותר מאכילת קינואה מאשר מעישון חשיש, אנשי תנועת "עלה ירוק" דווקא אימצו בחום את ההחלטה שצמח הקנאביס אינו כשר לפסח מאחר ומשתמע ממנה כי הוא כן כשר בשאר ימות השנה. מישל לוין, רכזת איכות הסביבה של המפלגה בטוחה לגמרי בכשרותו של הצמח: "לפי ההלכה כל הירקות כשרים לאכילה", הוא מסבירה. "כל מה שצומח מהאדמה הוא כשר, פרט למגבלות שנת שמיטה. לפני שנה הרב הראשי יונה מצגר התראיין בכלי תקשורת זרים ואמר שהקאנביס כלל אינו כשר מכיוון שהוא הורג את האדם. זו כמובן בורות מביכה. הרי עישון גראס לא הורג. לפי ההיגיון הזה גם אסור לעשן סיגריות. היום רוב הרבנים מסכימים שאין בעיה של כשרות בעישון או אכילת גראס והצמח אף הוזכר בתנ"ך כשמן שהכהנים היו נמשחים בו כשהיו מתקרבים לארון הקודש. עובדה כי יש עכשיו החלטה חדשה של הרב ריבלין שמתייחסת לגידול מריחואנה בשנת שמיטה האוסרת על יהודים לקנות את הצמח מיהודים השנה אלא לרכושו רק מגויים או לגדלו בחממה. בכל מקרה אין עם זה יותר מידי בעיה כי רוב הגידולים נעשים בחממה ולא באדמה".

עד כמה בכלל רלוונטית סוגיית הכשרות למחשש הממוצע? מסתבר שרלוונטית למדי. על פי נתונים שהעביר פרופ' גיורא רהב מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א עולה כי בסקר שנערך בקרב הגילאים 40-18, 1.5% מהמשתתפים אשר תארו את עצמם כדתיים או דתיים מאוד ציינו כי השתמשו בקנאביס בשנה האחרונה. בקרב המתארים את משפחתם כמקפידה על כללי המסורת הגיע אחוז זה לכ-3.5%. 8.2% הגדירו עצמם כלא דתיים והעידו כי עישנו בשנה האחרונה, אחוז דומה נמצא בקרב מי ששומרים בביתם על כללים בודדים. האחוזים עלו אצל אלו שהגדירו עצמם כחילונים לחלוטין – 15.9%.

על השאלה האם צריכת הקנאביס תרד או תעלה במהלך חופשת הפסח קשה לענות, אבל גם ב"עלה ירוק" מציגים גישה שמרנית משהו. רשמית אנחנו מקבלים את פסיקת הרבנים, אנחנו סומכים על החלטותיהם", אומרת לוין. "לנו בעיקר חשוב שמהפסיקה הזו משתמע שגראס הינו כשר בשאר ימי השנה. אני יכולה לספר לך שבשנה שעברה רוב החברים שלי המשיכו לעשן כרגיל כי לדעתם ההחלטה הזו היא החמרה מוגזמת של היהדות, אבל היו גם כאלה ששמרו את הגראס במגירה ועישנו אחרי החג שהרי קטניה בכל מקרה דינה אינו כדין חמץ ואפשר להשאירה בבית. על כל אחד להחליט עד כמה הוא מחמיר עם חוקי הכשרות לפסח". כך או כך, כדאי לכם להיזהר מהקינואה.

לינק לכתבה מעכבר העיר: http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,778,209,22171,.aspx

עושה כיף בעבודה (צילום: AP)

קבוצת חוקרים באוניברסיטת איווה החלה לחפש בשבוע האחרון מתנדבים למחקר על השפעתה של מריחואנה, מישהו מתנדב?

אם תצליחו להרים את עצמכם מהספה, תוכלו לעשן את החומר המשובח של האוניברסיטה ואפילו לקבל 600 דולר עבור הטרחה. בזמן ההתמסטלות יסרקו את המוח המתנוון שלכם באמצעות מחשבים משוכללים ויציגו אותו על מסך גדול בצבעים פסיכדליים.

אח שלו, כמה זה 1+1?

מטרת המחקר לקבוע כיצד משפיעה מריחואנה על תפקוד המוח וההכרה. במחקר יבדקו את מידת ההשפעה של החומר בהתחשב בגיל בו עישנתם בפעם הראשונה וכמה שנים אתם צורכים את החומר הירוק.

בעודכם מחוברים למערכת ההדמיה הממוחשבת תאלצו, למרבה הצער, לעבור גם מבחנים בהם יבחנו היכולות המתמטיות והמילוליות שלכם.

החוקר המרכזי בפרויקט, רוברט בלוק, משמש כפרופסור במחלקה להרדמה של האוניברסיטה. בלוק מציין כי הם מחפשים מצד אחד אנשים שמעשנים מריחואנה, ומצד שני קבוצת ביקורת של אלו שצורכים אלכוהול וטבק, אך לא מעשנים סמים כלל.

המחקר שיקבע את עתיד הסטלנים

עכברי המעבדה האנושיים צפויים לקבל 20 דולר עבור כל ניסוי, עם אפשרות לגרוף לכיסם 600 דולר, סכום שיסדר אותם ודאי לשבוע הקרוב.

בלוק ציין כי בהתאם לתוצאות, יתכן והמחקר יעזור לקדם את הנושא בזירה הפוליטית. השלכות הניסוי עשויות להיות תמיכה בשימוש במריחואנה רפואית, הוצאת הסם מרשימת החומרים האסורים, או חס וחלילה החמרת העונשים הקבועים בחוק בנוגע לצריכת מריחואנה.

יום רביעי 02 באפריל 2008 08:28 מאת: יונתן אלמליח, עכבר העיר און ליין

גולשים יקרים, לפני שאתם מתחילים לקרוא את הטור הזה הביטו בבקשה במודעה הפרושה מטה במלוא תפארתה. הבה נבחן ביחד את המופיע בה: בחלק העליון – פרצופו המוכר לעייפה של אותו ערבי מרושע, העונה לשם חסן נסראללה, מופיע מתוך ענן עשן משל היה ג'יני קטן, הבוקע מתוך דבר מה. אם אותו "דבר מה" נראה לכם כמנורתו של אלדין לאחר לילה של ליטופים אינטנסיביים במיוחד – אשריכם וטוב לכם. אם, לעומת זאת, זיהיתם כי חסן שלנו קופץ החוצה מתוך באנג – או בעברית, כלי לעישון סמים קלים – דעו לכם: אתם אויבי המדינה, עוכרי ישראל, טרוריסטים קטנים ועלובים. כן, כן, אתם וזכריה זביידי – אותו החרא.

יש הרבה מה לומר על הקמפיין החדש של הרשות למלחמה בסמים. אפשר היה לציין שוב את החידלון המתמשך של אותה רשות, שהאגרסיביות של הקמפיינים שלה עולה בקורלציה מלאה לקצב הגידול של משתמשי הסמים בארץ. אפשר היה לציין כי הקמפיין מוכיח שוב את הניתוק המוחלט של אותה רשות מהשטח עליו היא מופקדת – כשהיא שמה באותה סירה מגלגלי ריזלות ומסניפי קראק, מעשני גראס בסופי שבוע וסוחרים שמבריחים הרואין דרך הרקטום. אפשר היה שוב לציין בצער שמסע ההפחדה הזה לא רק שלא עובד, אלא גורם לכל מי שנתקל בסמים לאבד אמון לעולמי עד במסרים של הרשות למלחמה בסמים.

אבל הקמפיין הזה הוא מעבר לכך. הקמפיין הזה, אם ננקוט בעגה הביטחוניסטית שהוא עצמו משתמש בה – הוא עליית מדרגה. כי אתם מבינים, האנשים האלה – שנוהגים לגלגל מדי פעם איזה ג'וינט, שמספרם נע בין חצי מיליון למיליון, שרובם עובדים, עושים מילואים ואפילו מחזירים את הילדים מהגן – האנשים האלה כבר התרגלו לחיות עם הפער הבלתי נתפס שבין המינוריות של העבירה שהם עוברים לבין העוצמה המטורפת של הסנקציה עליה: מאסר, רישום פלילי, הוקעה חברתית וכתם לכל החיים. לזה הם כבר התרגלו. אלא שמעתה הם צריכים לדעת שהם גם בוגדים ומשת"פים עלובים. הם, כפי שנכתב במודעה הנ"ל בלי בושה בכלל – נותנים יד לפיגוע הבא! כל שאכטה – רקטת קסאם! כל ג'וינט – פיגוע התאבדות. גורל החטופים, רבותי, יושב על מצפונכם. לא פלא שאתם צריכים ג'וינט כדי להירדם בלילה. טפו עליכם.

הייתי יכול לסיים כאן בקריאה רמה להעמיד לדין את ראשי הרשות בסמים על הסתה. אבל במקום זאת אני פונה דווקא לחובבי החום והירוק: אל תהיו אטומים, הקשיבו לרשות למלחמה בסמים, ואמצו את המלצותיה – עיזבו את הבאנג לטובת הקשית ועיברו מייד לקוק. כי אם כבר לעשות סמים – לפחות אל תיקחו על המצפון שלכם את הפיגוע הבא.

לינק לכתבה בעכבר העיר