"להיות עם חופשי בארצנו", כתב המשורר נפתלי הרץ אימבר במה שהפך לימים לשורה מתוך המנוננו הלאומי. מן הסתם, זאת תקוותו של כל אדם על פני הכדור, לדעת שהוא יכול להסתובב בחופשיות בתוך ארצו מבלי שיפריעו לו, מבלי שיתנכלו לו, מבלי שימררו את חייו בלי סיבה, גם אם מופיע בחוק מושג ערטילאי בשם "חשד סביר". במדינה מתוקנת, ודאי שדמוקרטית, החופש להלך בחופשיות מבלי לעבור חיפוש משפיל ללא סיבה מוצדקת באמת בידי נציג החוק, חיוני לגוף ולנפש כמו מים נקיים. דמוקרטיה אינה רק הזכות להחליט מי ינהיג מדינה, אלא הזכות להתנהל בלי חשש. להיות חופשי.

חופש הוא מושג רחב. פילוסופים מכל התקופות דשו בו וחקרו אותו לעומק. אדם יכול לצאת לחופש, אסיר יכול לצאת לחופשי. יש אנשי רוח שיגידו כי אדם אינו חופשי באמת כל עוד הוא חושב. במקרה דנן, ניקיון מחשבתי הוא חזון רחוק כל עוד אדם מן היישוב אינו יכול ללכת חופשי בעירו. לא לצאת לחופש בעירו, להיות חופשי.

ולא מדובר בעיר במדינה שבה מתנהל משטר של עריץ פסיכופת אלא בירושלים, עיר קטנה במדינה דמוקרטית. בעבר שוטר היה יכול לרדת לחייו של אדם ואף לעצור אותו בשל סעיף אבסטרקטי הקרוי שוטטות. היום לא נהוג לעצור אנשים על שוטטות כי יש תרגיל חדש, "חשד סביר".

זאת אומרת, כל אחד מאיתנו יכול לטייל ברחוב ולהיות חשוף לחיפוש בכיסים, בנעליים, בתיק ובאוזניים, רק משום שעלה במוחו של שוטר חשד סביר שהאובייקט שמולו נושא סמים או נשק. זה יכול להיות אדם שאכן נראה כאילו הוא מחביא סליק של מריחואנה בגרביים או סכין מאיימת, ומנגד, יכול להיות שסתם החליטו להיטפל לאדם נורמטיבי שהלך להנאתו ולקחת לו את החופש לכמה דקות. לא הייתה בעיה עם העניין הזה, שברמה הפורמלית הוא חוקי, לולא בחודשים האחרונים התופעה הפכה בלתי מרוסנת. יותר ויותר אנשים מאבדים את החופש שלהם לכמה רגעים בגלל חשד סביר, שכלל לא בטוח שהוא סביר. אימבר קיווה "להיות עם חופשי בארצנו". לפי מה שקורה ברחובות ירושלים, אין לו מקום לאופטימיות.

פק"ל כיסים

כל מי שהיה אי פעם בעליו של כלב יודע שלפני שגומרים את הלילה, צריך להוציא את החבר הטוב לרונדל שחרור בשכונה. הפעולה שגרתית, יום~יומית ותמימה. העבירה הקשה ביותר שאדם יכול לעבור בשעת הריטואל היא לא לאסוף את התוצרים אחרי שהכלב עשה את שעשה מול כניסה לבית. קשה לחשוד באדם שמטייל עם כלבו בשכונת מגוריו.

ב~99 מתוך 100 פעמים אדם שמוציא את כלבו לטיול לא מחזיק סמים ונשק. אם הוא כן מחזיק נשק, סביר שהוא פרנואיד, ואז המקרה צריך להגיע לגורמים הרלוונטיים בלשכות לבריאות הנפש. אם הוא מחזיק סמים, הוא טיפש, כי באותה מידה הוא יכול היה להתאפק ולעשן, להסניף או להזריק בבית. כאמור, רוב הסיכויים הם שהאדם תמים ושכלבו באמת היה צריך את הטיול. קשה להאמין שמישהו כזה מעורר חשד סביר.

תתפלאו, אבל אבי (שם בדוי) וכלבו דווקא עוררו חשד סביר בקרב שני שוטרים על אזרחי במהלך טיול לילי ברחביה החיננית. לאחר שנפגשתי עם אבי אני יכול להעיד שאין מדובר בתאום הזהה של אחד האחים אברג'יל אלא באדם סטנדרטי, איש מחשבים, שבמקרה הסתובב עם כלבו בשכונת מגוריו בשעה מעט מאוחרת. נקודה חשובה לציון היא שאבי, בעוונותיו, הוא בעל חזות מזרחית. ובניסוח קצת פחות יפה, שחור. "חזרתי מבר בלילה", הוא מספר, "ויצאתי עם

הכלב לסיבוב בשכונה. אני עושה את זה בכל יום, ואף פעם לא הייתה בעיה. לפני שהגענו לגן שקרוב לבית שלי ראיתי שני אנשים מתקרבים אליי. ישר ידעתי שהם מהבילוש. אני לא יודע להגיד לך איך ידעתי, אבל ידעתי. ראו עליהם. אחד מהם שאל אותי מה אני עושה בחוץ בשעה כזאת והשני התחיל לדחוף לי ידיים לכיסים. הם לא אמרו לי מי הם, והאמת היא שלא רציתי להתעמת איתם. לא שאלתי מי הם ולא ביקשתי תעודה כי פחדתי".

אבי לא פחד שימצאו עליו סמים. לא היו לו. כמה ימים לפני האינסידנט הפרטי, הוא היה עד לניסיון חיפוש ברחוב עזה שהטריד את מנוחתו. "זה היה בשבת בצהריים", הוא אומר, "הלכתי ברחוב ופתאום ראיתי ניידת חותכת את הכביש ועוצרת ליד שלושה חבר'ה. השוטרים יצאו מהרכב והלכו לאחד מהם. הם חיפשו לו בכיסים, דחפו לו אצבעות לנעליים ועברו לו על הגוף. אחר כך הם פתחו לו את התיק והפכו אותו.

 אחרי שהם סיימו ולא מצאו כלום, הם עלו על הניידת ועזבו. הוא התחיל להחזיר את הדברים לתיק וראיתי על הפנים שלו שהוא גם מבוהל, כי זה קרה כמו בסרטים, וגם קלטתי שנגמר לו היום. הוא הלך בפנים נפולות. הוא לא הרים את העיניים מהרצפה. הם השפילו אותו ליד החברים שלו וכל מי שהיה באותו רגע ברחוב כאילו הוא איזה עבריין כבד".

<!–<<>>מה צריך אדם לעשות כדי לא לעמוד בפני סיטואציה שבה מחפשים סמים וכלי נשק על גופו? סביר שאם האדם מבוגר מאוד ונתמך בפיליפינית, קלושים הסיכויים כי מישהו יחפש אצלו משהו חוץ מקטטר. הבעיה היא שלא כולם יכולים להתחפש לזקן סיעודי. כדי למזער נזקים, אחד כמו אבי, למשל, יכול לזנוח את כלבו, וכך להימנע מטרדה של חיפוש בזמן טיול הלילה. כמו כן, הוא יכול לעשות מעשה מייקל ג'קסון ולהפגיש את עורו השחום עם כמויות גדולות של אקונומיקה. אין כאן פרנויה מזרחית – רוב המרואיינים בכתבה מתאפיינים בעור שחום, ואם לא, הם אשכנזים עם ראסטות. סטריאוטיפ יכול להיות דבר בעייתי. מכנה משותף נוסף הוא מגורים בשכונות אנינות כרחביה ובקעה. הממצאים מראים שדווקא שם המשטרה עסוקה יותר.

"לילה אחד חזרתי מביתה של חברה שלי לבית שלי, שנמצא 100 מטר משם", מספר תושב בקעה, בעל חנות מכולת. "עליתי ברחוב וניידת הגיעה ממולי. פתאום שמעתי את המגפון שלהם ועצרתי. הם ביקשו תעודת זהות. שאלתי למה, והם אמרו שזאת בדיקה שגרתית. נתתי להם. אחד הלך לבדוק את הפרטים שלי במסוף בניידת, והשני אמר לי לפתוח את התיק ואת המעיל והתחיל לשאול אותי כל מיני שאלות. הוא היה מאוד תוקפני כאילו כדי להראות לי שהוא מעליי. השעה 1:00 בלילה, אני צריך לקום ב~7:00 בבוקר, והוא מעכב אותי על כלום. שאלתי אותו מה הוא מחפש והוא אמר לי 'אתה יודע מה'. אחר כך הוא אמר לי לשים ידיים על הניידת ועשה לי חיפוש גופני.

"לא האמנתי. ראיתי את זה בסרטים ובתכניות טלוויזיה מטורפות של אמריקנים, ואתה יודע מה, הוא היה רחוק נגיעה הכי קטנה מלהפשיט אותי באמצע הרחוב בחורף, כשיורד גשם. הייתי יכול להבין אם היה איזה אירוע בשכונה, ואז הערנות עולה, אבל רבאק, אני הולך ברחוב בדרך הביתה, לא הייתי שיכור, לא היו לי עיניים אדומות, עניתי כמו שצריך לשאלות, אי אפשר היה למצוא עליי שום סימפטום של עבריין, והוא המשיך לחפש עליי כאילו אני גדול האנסים.  

"זה לא ייאמן. לחבר שלי קרה אותו דבר בדיוק. עצרו אותו, עשו עליו חיפוש ועיכבו אותו שלושת רבעי שעה, למרות שלא מצאו עליו כלום, בגלל שפעם היה לו תיק. אתה יודע מה משותף לשנינו? שנינו שחומי עור ולא מתגלחים בכל בוקר. אז מה אם אני גר בבקעה וצבע העור שלי לא מתאים כביכול לשכונה? בגדול, מה שהם עושים זה להתנכל ולהעביר את המשמרת. אני בטוח שאחרי משמרת כזאת הם יושבים עם החברים שלהם מול הטלוויזיה ומספרים להם צחוקים מהמשמרת. אני מוכן לשים על זה כסף".

כוונת המשטרה טובה בסך הכול. החיפושים נובעים מרצון לגלות, גם אם הסיכויים קלושים, עבריינות פוטנציאלית טרם ביצוע הפשע. על כך אין מחלוקת. טוב שהמשטרה מנסה למגר פשיעה, הבעיה היא שלרוב היא מטרידה חפים מפשע, ובחלק מהמקרים האמצעים לא רק שאינם מנומסים, אלא גם מגיעים לאלימות מילולית ופיזית. אחד ממוקדי החיפוש הפופולריים ביותר הוא גן אליעזר ברחוב רמב"ן שברחביה, הידוע כגן הג'ירפה. במשך רוב שעות היום, ודאי שבימי החופש הגדול, הגן מאוכלס באמהות דתיות על ילדיהן, שמשחקים במתקנים. כל פרצוף שאינו שייך לאחת מהאמהות, נחשב מיד לאויב הציבור מס' 1.

"אני עובד בשכונה", מספר גיורא. "ישבתי בהפסקת צהריים עם שני חברים על ספסל בצל. פתאום, אין לי מושג מאיפה, קפצו ארבעה מהבילוש והתחילו להתנפל עליי. הם לא שאלו אותי שאלות ולא דיברו איתי מילה, בטח שלא הציגו תעודה. נראיתי להם חשוד כי אין לי פרצוף טיפוסי לרחביה. שניים תפסו אותי בידיים, אחד עמד מהצד ואחד התחיל לחפש עליי. ניסיתי להתנגד,

"ואז אחד מהם סובב לי את היד מאחורי הגב ואמר לי שאם אני אעז להגיד 'אה' הוא יעצור אותי. שאלתי מי הם והם לא ענו. אחד שאל אם יש עליי סמים ואמרתי לו שלא. הוא שאל מה אני עושה שם ואמרתי שאני בהפסקה מהעבודה. אחרי שהם סיימו הם אמרו לי 'יאללה, לך, לך'. הם נראו כמו עבריינים. עם מי שהם צריכים להתנהג בסדר הם מתנהגים לא בסדר ולהפך. אתה מבין, לעבריינים הם לוחצים את היד ולי, שאין לי תיק ואני לא יודע מה זה תחנת משטרה, הם מעקמים את היד. זאת נקודה שחורה למשטרה".

ברוח אולימפיאדת בייג'ינג, אפשר להדביק לאסף צרפתי (27), מנהל במסעדת "אדום", את תואר מייקל פלפס של עולם החיפושים. שמונה(!) פעמים במהלך שמונת החודשים האחרונים הוא היה קרבן לפשפוש מטריד מצד שוטרים שחשדו כי הוא נושא סמים. שלוש עובדות מצערות מקשות על חייו של צרפתי. ראשית, עורו שחום ותלתליו ארוכים. שנית, הוא גר בסמוך לגן הג'ירפה. שלישית, הוא עובד במרכז העיר ועובר מדי יום דרך גן העצמאות, מוקד נוסף לחיפושים אחר סמים ונשק.

"יום אחד הלכתי עם השותף שלי על רמב"ן, וממש לפני כיכר פריז עמדה ניידת", נזכר צרפתי בפעם הראשונה. "הם צעקו לנו מהצד השני 'בואו, בואו'. בלטנו כי היה חורף והלכנו עם ארטיקים. ביקשו תעודת זהות, בדקו אותי במחשב ועשו עליי חיפוש במקום. הם שאלו מה קורה, אם אני מעשן ואם יש עליי דברים. בדקו לי את הרגליים, בנעליים ובכיסים ולא מצאו שום דבר. אותו דבר קרה לי פעמיים במקום הזה כשחזרתי הביתה. באחת הפעמים האלה שתיתי לפני כן ורציתי כבר להגיע הביתה. אמרתי לשוטר ששתיתי ושאין לי כלום,

"אבל הוא התעקש ובדק לי בקופסת הסיגריות ובכיסים, ואפילו לא היה לי כוח להתנגד. הם שואלים תמיד אם יש עליי משהו שלא צריך להיות, זה תמיד המשפט. בהרבה מקרים שואלים אותי אם אני מעשן ואני אומר 'כן, לפעמים'. אחר כך הם שואלים אם יש עליי משהו ואומרים לי שכדאי שאגיד להם אם כן, כי אם הם ימצאו זה יהיה חמור. אני אומר שאין, ואז הם שואלים אם אפשר לחפש. אני תמיד מסכים".

אחד המקרים היותר מצחיקים מבחינת צרפתי היה כשיצא באמצע הלילה כדי להזיז את רכבה של חברתו. "יצאתי מהבית והלכתי ברחוב עם המפתחות של האוטו", הוא מספר. "פתאום עצרה לידי ניידת, וממנה יצאה שוטרת שביקשה תעודת זהות. אמרתי לה שאין לי, והגאונה שאלה אם אני זוכר בעל פה. שאלתי מה הבעיה והיא אמרה שאין בעיה. היא שאלה אם אני מעשן ועניתי שכן. היא שאלה אם יש עליי משהו שלא צריך להיות ואמרתי שלא. טוב, הם בדקו ומצאו מצית קליפר. השוטר נדלק, כי כנראה אמרו להם באקדמיה שהסטלן הממוצע מסתובב עם קליפר. הוא אמר 'הו, אני רואה שאת הקליפר עדיין יש לך'.

 "זה עוד היה בסדר. לפני כמה ימים חזרתי מהעבודה וראיתי שוטר עם פנס ולידו מג"בניק. הם ישר האירו עליי, אמרו לי 'בוא בבקשה', שאלו שאלות ואז אמרו לי 'טוב, סע'. הם מדברים מגעיל ונותנים לך הרגשה של מי אתה בכלל. אני מתורגל, לא לוקח אותם קשה ואף פעם לא מסתובב עליי עם דברים, אבל הם באים ומסתכלים עליך כאילו אתה אשם, כאילו אתה קרימינל. כשהם לא מוצאים הם מופתעים. זה מעצבן שמותר להם לעשות את זה. מה זה החשד סביר הזה? אין חיה כזאת. הוא רואה שיער ארוך ויש לו חשד סביר. המראה שלי לא חריג ברמה היסטרית. אפשר לחשוב שאנחנו בשנות העשרים, שאין אנשים עם שיער ארוך. אני שחור עם שיער קצת ארוך, וכנראה אני מושך אש".

איך אתה מרגיש כשעוצרים אותך לחיפוש?

"על הפנים. בכל פעם אני מרגיש זוועה. זאת הרגשה נוראית, כאילו אונסים אותך. אתה מרגיש ממש מגעיל, כאילו אתה כזה קטן, מי אתה בכלל. אתה הולך ברגל ברחוב, בדרך הביתה, פעולה שאתה עושה יום~יום, ובא שוטר ויכול לעצור אותך. עכשיו, נניח הוא מצא עליי בוף סיגריה, מה הוא מתכוון לעשות עם זה? לקחת אותי לתחנה ולבזבז את כל הלילה בניירת ועניינים בשביל לשחרר אותי אחר כך? זאת לא המטרה שלו. אתה מרגיש כאילו אתה חסר זכויות לחלוטין. כאילו בכל רגע נתון באמצע היום, וזה קרה לי באמצע היום, יכולים להשפיל אותך ולעשות עליך חיפוש. סיפרתי לך על כיכר פריז וזה היה באמצע היום. תאר לך שאמא שלי או דודה שלי היו עוברות, איזה קטע לא נעים זה יכול להיות. על מה? רק בגלל שאני נראה ככה".

מרות צרור העיכובים והחיפושים הפולשניים שעבר, ואולי בשל הכמות המטורפת, צרפתי מצליח להביט על העניין בבדיחות דעת מסוימת. "אני רגיל לזה שכשאני מביא להם את תעודת הזהות ויש בה כסף, הם מפנים את המבט ומבקשים שאוציא את הדברים המיותרים", הוא מספר על התהליך. "אני מכיר את הנהלים ועושה את זה בחצי סתלבט. עוד לא יצא לי לעשות את המוות לשוטר ולשחק אותה כאילו יש לי משהו ולהוציא לו את המיץ. הבעיה היא שברוב הפעמים אני רוצה ללכת הביתה ולגמור עם זה, אז אין לי כוח להתלוצץ.

"אני מאמין שגם אם היה עליי משהו הם לא היו מוצאים. לפי הדיבור אתה קולט שהם לא מבינים באמת מה הם מחפשים. יש להם תמונה בראש של דברים כלליים, אבל הם לא יודעים מה הם עושים. אם הם היו מעשנים, היכולת שלהם לתפוס הייתה הרבה יותר גבוהה, הם היו יודעים הרבה יותר טוב מה לעשות. אני לא מתחצף, אבל שואל מה הם מחפשים ואם אני נראה חשוד. אומרים לי שאני נראה חשוד, אבל שכל אחד יכול להיראות חשוד".

צחוק בצד, כמה זה מוציא לך את החשק להסתובב?

"חבל על הזמן. יש לי בעיה מאוד קשה עם זה. אני יודע שיש לי פרצוף שמושך אש וזה מאוד מפריע. אני נעצר בעיר פעם בחודש, זה נהיה חלק מהחיים שלי וזה מאוד~מאוד מטריד. בכל פעם שזה קורה זה דופק לי את היום, ואני מקלל שעות ואומר 'רק תן לי לעוף מפה'. אני אוהב את העיר הזאת מאוד וזה נורא קשה לי.

"אני מסתובב במרכז העיר שנים וגר במרכז וזה מאוד מבאס. זה פוגע, מעליב ומשפיל בכל פעם מחדש. הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לבקש מהם תעודה ולשאול אם השם שרשום על התג הוא אכן השם הנכון. הם רובוטים בסך הכול. אין להם רגש. נמאס לי מזה, אבל כנראה יש להם מודל של חשוד שתלוי בתחנה".

ממשטרת ירושלים נמסר בתגובה כי "לא ברור על אילו בדיקות ונתונים סטטיסטיים ועובדתיים נסמכות הטענות בכתבה, מלבד הראיונות שאותם קיים הכתב. לעצם העניין, טענות אלה הן מטופשות, אוויליות ואין להן כל אחיזה במציאות, והן לא נועדו אלא להוציא את השד העדתי מהבקבוק ולהסית את בני עדות המזרח בעיר נגד השוטרים. המשטרה פועלת בכל השכונות בעיר ללא משוא פנים וללא הבדל דת, גזע, מין עדה, או גוון עור, כדי לאתר ולמנוע מעשי בריונות, עבירות סמים והחזקות סכינים, וזאת על פי חוק".

לינק לכתבה באתר מעריב: http://www.nrg.co.il/online/54/ART1/778/135.html

מאת ליאור פרי

המאבק של המשטרה בפשיעה החמורה ביותר שקיימת (לפחות לשיטתה) נמשך. עכשיו המשטרה משתמשת גם בכלבים כדי לרדוף את העבריינים המסוכנים שבעוונותיהם הרבים מגלגלים ג'וינט חביב בחיק הטבע. אז מה עם שוטרים ועורכי דין נרצחים, זקנים נשדדים בצהרי היום,  נשים נאנסות בברוטליות, פדופילים חוגגים ברחובות ועבריינים מסתובבים חופשי. המשטרה מעדיפה להיאבק בפושעים המסוכנים ביותר : צרכני הקנאביס. עם כל הכבוד לרוצחים ולשודדים, מי שבאמת מסכן את החברה שלנו ואת שלום הציבור, לפחות לדעת המשטרה, זה אלו שמעיזים לעשן ג'וינט. בסוף השבוע הפתיעה המשטרה את המבלים בגני חוגה שבעמק בית שאןו עם כלבי גישוש. גני חוגה הוא מקום שיש בו בריכות מים טרמיים, מדשאות, נוף, טבע, בקיצור, מקום נהדר להינות בו משהייה בחיק הטבע. היתה במקום, רחמנא ליצלאן, מסיבה. חבר'ה צעירים מצוינים הגיעו למסיבה, רקדו, בילו, נהנו, וחלק מהם אולי העז לעשן איזה ג'וינט קטן. אבל אז הגיעה המשטרה עם כלבי גישוש, עברה בין החוגגים, הפריעה גם לכאלו שכבר הלכו לישון בשקי שינה, ונחתו על כל מי שהעז להחזיק קנאביס, ולו גם בכמויות זעירות. חוגגים במקום דיווחו כי המשטרה פתחה דוכן מאולתר שבו נחקרו הנתפסים.

סטודנט למנהל עסקים שנתפס פנה למחלקה המשפטית של עלה ירוק וקונן : "היינו 5,000 איש במקום ולא היה אפילו אירוע פלילי אחד, אז למה דווקא אלינו הם באו. איפה עוד תמצא קבוצה של 5,000 איש שנאספת, בלי שיהיה אף מקרה של גניבה, כיוס, ריב או כל אירוע אחר. דווקא למקום שהוא כל כולו אהבה, טבעה והרמוניה, המשטרה שלחה כוח שיטור עם כלבים, כאילו מדובר היה במפגש פסגה של המאפיה הישראלית. אני בחור בן 27, עשיתי צבא, אני לקראת סיום תואר במנהל עסקים, אני עובד, משלם מיסים, אז מה לעזאזל רוצים ממני. פתחו לי תיק על החזקה לשימוש עצמי ועכשיו אני מפחד שזה יהרוס לי את הקריירה".

עלה ירוק מברכת את משטרת ישראל על כי היא הצליחה למגר את כל שאר הפשיעה, ואין יותר רוצחים, אנסים ושודדים ברחובות, וכעת יש לה את כל הזמן שבעולם להיאבק בענף הפלילי היחיד שעוד נשאר בארצנו השלווה, צרכני הקנאביס.

המשך עלילות המלחמה שמנוהלת נגדנו על ידי פאר ויסנר, הפועל כבעל השליטה היחיד ב"מפלגת הירוקים לאיכות החיים והסביבה בישראל":

"מפלגת הירוקים לאיכות החיים והסביבה בישראל" (6 מילים) הגישה מספר עתירות לשינוי השם שלנו, עלה ירוק (2 מילים), בטענה שציבור הבוחרים של המפלגות מורכב מאנשים צעירים וחסרי מודעות, שעשויים "להתבלבל" בין המפלגות. כמו כן נטען כי השורש י.ר.ק. על כל הטיותיו, כמו גם האידיאולוגיה ה"ירוקה", שייכים להם ומוגנים בזכויות

LOL

עד כה, בכל בתי המשפט בהם נדונה העתירה, היא נדחתה, וכעת היא הוגשה לבג"צ.

מכיוון שנגמר לנו הכסף בעקבות העתירה הזאת, הודענו לעורכי הדין שלנו שמעתה נייצג את עצמנו בעצמנו.

לכן אנו פונים אליכם – תומכי המפלגה בעלי רקע משפטי (סטודנטים, סטאג'רים, עורכי דין ומשפטנים בכלל), המעוניינים לקחת חלק בניסוח התגובה שלנו לעתירה שלהם.

 את העתירה שלהם אפשר להוריד כאן. אנא פנו אלינו במייל (contact@ale-yarok.org), ותכתבו בקצרה מה אתם חושבים על המקרה וכיצד תוכלו לעזור לנו. בינתיים גיבשנו קו כללי לתגובה ואנחנו צריכים בעיקר לקבל פסקי דין וחומרים אחרים, כמו גם עזרה בניסוח סופי של כתב התגובה. הכוונה מדויקת יותר, תינתן לפונים.

* את העזרה ניתן להעניק לנו באופן אנונימי לחלוטין

* מי שיבחר לסייע לנו באופן גלוי – יקבל קרדיט באתר המפלגה

תודה רבה,

עלה ירוק

יצוין כי עו"ד אסי פיסו נמנה על צוות עורכי הדין המעניקים ייעוץ משפטי ראשוני חינם למי שנכנס לאתר של מפלגת עלה ירוק, ומשמש כנציג המחלקה המשפטית של עלה ירוק בחיפה. למרות שעלה ירוק בעד ליגליזציה של המריחואנה, הרי שהמפלגה מתנגדת  באופן נחרץ לשימוש במריחואנה או בכל סם אחר במסגרתה שירות הצבאי, וקוראת לחיילים להימנע באופן מוחלט משימוש בסמים במהלך השירות הצבאי.  יחד עם זאת, סבורה המפלגה כי במקרה דנן ניתן היה להסתפק גם במאסר על תנאי, ולא לשלוח למאסר צעיר שיכול היה להשתחרר מהצבא עקב בעיות חמורות, ובחר בכל זאת להתמיד בשירותו הצבאי.

מאת כתבנו ג'וינטי צ'ילום

גזר דין תקדימי ניתן השבוע בבית משפט השלום בכפר סבא. נאשמת אשר הואשמה כי גידלה 20 קילו קנביס, ואף נתפסה כשברשותה 700 גרם נוספים של מאריחואנה בביתה, לא תשב אפילו יום אחד מאחורי סורג ובריח. בכך נעתר בית המשפט להסדר חריג ויוצא דופן בין הנאשמת, אשר יוצגה ע"י עו"ד ליאור פרי, היועץ המשפטי של מפלגת עלה ירוק, לבין התביעה. על פי כתב האישום, בו הודתה הנאשמת, הרי שהנאשמת, תושבת מושב בשרון, גידלה צמח קנביס ענק שהגיע למשקל של 20 ק"ג. המשטרה הגיעה לביתה בעקבות מידע מודיעיני (שזו מילה יפה למונח "הלשנה") ונדהמה לגלות כי צמח הקנביס גדל באופן מדהים והפך לעץ ענק. המשטרה נאלצה לעמול קשות לעקור העץ ואף הביאה טנדר על מנת לקחת את המוצג המפליל. בבית משפט השלום בכפר סבא הואשמה הנאשמת בגידול של סם אסור וכן ובהחזקה שלא לשימוש עצמי. הנאשמת טענה להגנתה כי היא גידלה את הקאנאבוס אך ורק לצורך מריכתה האישית. עו"ד ליאור פרי טען בשמה כי מדובר באישה מבוגרת, המתקרבת לגיל 50, שסבלה מבעיות רפואיות קשות, ולכן השתמשה בקנאבוס לצורך הקלת הכאבים מהם סבלה. עוד טען עו"ד פרי כי הואיל ומדובר באישה נורמטיבית שחבריה אינם צורכים סמים, גידול הסם נועד על מנת לחסוך ממנה הצורך לבוא במגע עם עבריינים לצורך השגת הסם המקל על מכאוביה. בגזר דין נדיר ביותר החליט סגן נשיא בית משפט השלום, השופט חנוך פדר שלא להטיל מאסר באחורי סורג ובריח על החקלאית החובבת. השופט הסתפק בהטלת עבודות שירות וקנס כספי, זאת בעקבות הסדר חריג ביותר בין הנאשמת לתביעה, לפיה התביעה הסתפקה בדרישה למאסר בן שישה חודשים שירוצה בעבודות שירות וכן קנס כספי בסך 50,000 ₪. הנאשמת יוצגה ע"י המחלקה המשפטית של מפלגת עלה ירוק. בדיון שהתקיים השבוע הגיעה לדיון המשפטנית המתמחה עינת חורב אשר המשרד בה היא מתמחה, משרד עורכי הדין יאסו – פרי מעניק שירותים משפטיים למפלגת עלה ירוק וכן לכאלו הנתפסים עם מאריחואנה. חורב ביקשה מהשופט פדר לכבד את ההסדר בין הצדדים ולאפשר לנאשמת לרצות את ששת חודשי המאסר שנגזרו עליה בעבודות שירות, והשופט אכן אישר זאת. ככל הנראה מדובר באחד הפעמים היחידות בהן נאשם אשר מגדל כמות כה גדולה של מאריחואנה לא נידון למאסר בפועל. מפלגת עלה ירוק ברכה את סגן הנשיא השופט חנוך פדר שמחד הפגין שיקולי ענישה ואכיפת חוק ראויים, ומאידך גיסא לא החמיר יתר על הנדרש עם הנאשמת, והתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה. נותר רק לקוות ששופטים נכבדים אחרים יפגינו אותה גישה שקולה והגיונית כפי שהציג השופט פדר.

מאת: ליאור פרי

חרדי אב לעשרה שנתפס עם 3.5 קילו מריחואנה שוחרר לביתו לאחר מעצר בן חודש וחצי בתא מעצר, וכן חודש וחצי בעצר בית אצל חבר. למרות כמות הסם הגדולה הסכים בית משפט השלום בבאר שבע לשחרר את האב לעשרה וכן את שותפיו לאירוע, בני זוג חרדים והורים לשישה ילדים, למעצר בית.

במשטרת הדרום לא זוכרים כזו תפיסת סמים מוזרה. שני הגברים החרדים ביחד עם אשתו של אחד מהם נתפסו יוצאים מיישוב בדואי עם 3.5 קילו מריחואנה אותו הם קנו דקות ספורות קודם לכן. בהתחלה סברו במשטרה שהם תפסו סוחרי סמים לאור הכמותה עצומה. בהמשך התברר כי הכמות העצומה היתה לשימוש עצמי בלבד. הנאשמים – אב לעשרה ואב לשישה ילדים, הסבירו לשוטרים ההמומים כי הואיל והם חיים בחברה חרדית קשוחה, יש להם קושי רב לרכוש סמים בקרב חבריהם, ולכן הם מעדיפים פעם בכמה חודשים להגיע ליישוב הבדואי, ולרכוש כמות גדולה שתשמש אותם תקופה ממושכת. אחד הגברים הסביר כי הוא צורך קאנאביס בשל היותו בעל נכות נפשית קשה, וכן משום שהקאנאביס מסייע לו להקלת כאבים מהם הוא סובל, ואילו האחר הסביר כי הוא נמצא תקופה ממושכת מאד בדיכאון, ועישון הסם מסייע לו רבות.

יחד עמם נעצרה גם אשתו של אחד הנאשמים, אשר שוחררה מייד לאחר שהתברר שהיא רק הסיעה את בעלה וחברו הואיל ולהם לא היה רשיון נהיגה תקף. בית משפט השלום בבאר שבע הוראה בהתחלה על מעצר השניים עד תום ההליכים. לאחר מאבק ממושך של היועץ המשפטי של מפלגת עלה ירוק, עו"ד ליאור פרי, מאבק שנמשך חודש וחצי וכלל מספר דיונים, בית המשפט שיחרר את הנאשמים למעצר בית. אחד הנאשמים, שהוכח כי הוא נכה מלחמת ויאטנם, אשר שירת כקצין בצבא האמריקאי, שוחרר למעצר בית ביישוב בו הוא גר, באזור ירושלים. הנאשם השני, שהוא אב לעשרה ילדים, שוחרר למעצר בבית בבית חבר בירושלים. בהמשך ביקשו הנאשמים הקלה בתנאי מעצרם. הקצין האמריקאי לשעבר זכה להקלה, כאשר בית המשפט איפשר לו לצאת בשעות היום מביתו ולהיות חופשי להסתובב במושב בו הוא גר, ואילו האב לעשרה, אשר קבל על כך שאין ביכולתו לפרנס את ילדיו כל עוד הוא במעצר בבית אצל חבר, הורשה לחזור לביתו ואף לעבוד בעסק הצמוד לבית. בחודש דצמבר יגזור שופט בית משפט השלום בבאר שבע, השופט ג'ורג' אמוראי, את עונשים של הנאשמים. עו"ד ליאור פרי הביע תקווה כי למרות כמות הסם הגדולה מאד שנמצאה ברשות הנאשמים, בית המשפט ימנע מלהטיל עונש של מאסר בפועל, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של התיק, ואופיים הנורמטיבי של הנאשמים